אבא, תמי.

בטח עכשיו אני כבר כולי כחולה, או כל צבע אחר... אני מעדיפה
להיות ורודה עכשיו. כל חיי הייתי ילדה ורודה גם בסוף אני רוצה
להישאר כך.
ורוד, איזה צבע יפה. רוצים לדעת למה הוא כ"כ יפה? כי הוא מסמל
תמימות נעורים. כן, תזכרו אותי תמימה ונערתית בצבע ורוד.
אני רוצה להישאר תמימה! לא רוצה להתבגר, לא רוצה להתאהב, לא
רוצה להתאכזב, לא רוצה אחריות ובטח שלא מחוייבות.
(תקראו את המכתב הזה ותדמיינו, אם זה לא קשה לכם, את הקול שלי
מקריא את זה, אני אוהבת שעושים את זה).
בטח אמא שמתיימרת להיות צודקת כל הזמן, בוכה כמו ילדה קטנה,
שהאנשים יראו שיש לה רגשות, לא בגלל שחס-וחלילה היא אוהבת אותי
ואיכפת לה ממני.
ואבא, אבא... אותך קשה לי לעזוב. רק שתדע, שאתה הוא אותו גורם
שגרם לי לחשוב פעמיים, לא רציתי לשבור לך את הלב. אתה היחיד
שאהב אותי באמת כמו שאני. תודה.
אבא יקר שלי, תסלח לי לרגע, אני חייבת דיבור קטן עם תמי, כן,
האישה ההיא... שמחזיקה תמונה שלי עכשיו, האישה שקראתי לה אמא
עד אתמול.
את יודעת, תמי, כמה פעמים רציתי לקרוא לך אמא ובאמת לחשוב שאת
כזאת?! זה חלום ילדות, אני חושבת.
את חושבת שאפשר לרכוש הכל בכסף, ותמיד דאגת ליידע אותי שאנחנו
משפחה חמה ואוהבת ותומכת (השאלה את מי???), ואת מרחמת על
משפחות שההורים עסוקים בעבודה ולא נמצאים בבית - כמה בולשיט
בלעתי כל החיים שלי!
את בטח עכשיו בפרצוף כאילו מאוד המום, וקשה לך שהבת שלך,
כלומר, זאתי שורודה עכשיו, נו, הבת שלך לשעבר שחיפשה כל חייה
לקבל הרצאות נוסח אמא עם יציאות לבתי קפה, איננה עוד.
אני בטוחה שקשה לך. קשה לך לחשוב על המוניטין שיהיה לך אחרי
השבעה, ולא תוכלי להמציא לך בת מושלמת, 5 יח"ל מתמטיקה, 5 יח"ל
אקרובטיקה, 5 יח"ל זיוני שכל...
בכלל לא היה לך איכפת מה אני לומדת! אם אני בכלל לומדת.
תמי, אני רוצה לאמלל לך את החיים. כן, יש לך בת ביצ'ית
(וורודה) שלא ניסית להכיר בכלל.
ויש לי את כל הזכות שבעולם, להגיד לך שההפסד כולו שלך.
אני רוצה שכל בוקר ולילה, כשאת מסתכלת במראה, יהיו לך סימני
שאלה
ותשאלי "איפה טעיתי?", "מה עשיתי לא נכון?", אני אשב לי
בגן-עדן ויהנה.
יש לך דימיון של מבוגרים, אז אין לך שמץ של מושג כמה אני
יהנה...
אני יהנה אפילו יותר מהרגעים שהיו לי עם יואב. יואב. יואבי
שלי.
אני אפגוש אותו שם למעלה. בטח עכשיו, כשאת רואה אותי עם חיוך
מאוזן לאוזן, ורודה מתמיד, אני עם יואבי ולא עניינך מה אנחנו
עושים.
תמי. תמיד תהיתי כמה בנאדם יכול להיות אטום, לא הרגשת שהסוף
שלי קרב אחרי תאונת הדרכים הגורלית של יואבי שלי? לא הרגשת
שאני חיה-מתה? רק שתדעי, בשביל הפרוטוקול, הפסקתי ללמוד מאז.
לא ראיתי עוד סיבה לקום בבוקר, את רק אמרת לי "תהיי חזקה", אני
פירשנתי את זה כ"תדחיקי". בכלל לא איכפת לך, את אפילו שמחה.
לי וליואבי היה מה שלך ולאבא לעולם לא היה - אהבה.
(אין לי כוונה ורצון להעמיק בנושא, זמני אוזל)
אני אסביר לכם אחת ולתמיד (כי פה התמיד בעצם), למה לקחתי את
החיים שלי בידי.
לא היה לי רע בכלל. לא יכלתי לבקש חברים יותר נהדרים ממה שהיו
לי.
אהבתי את החיים, את הנעורים, את העולם.
מה שהרס אותי, זה האהבה. אותו סם החיים בשבילי, הסם שכ"כ אהבתי
לאהוב. לא היתה לו עוד משמעות בחיי, ולחיי לא היתה עוד
משמעות.
עוד דבר, רציתי להישאר נערה לנצח!
כן, ממש ככה. לא רוצה לגדול בעולם הזה, הוא הורס אותי. יותר
מדי רוע ואי-צדק, זה לא בשבילי.
אני רוצה שיזכרו אותי כאותה נערה, חייכנית ותמימה ולא כאישה
מאושפזת ב"ארברבנל".
תמסרו נשיקות לכל החברים, תאמרו להם שבאמת אהבתי אותם.
אני שמחה להיפרד מהעולם, שיהיו לכם חיים יפים.

נ.ב- אני אשמח מאוד אם תכתבו על המצבה היפה שלי את המשפט הבא:
"היא נפלה חרש, כאשר יפול האילן, וקול נפילתה לא נשמע בגלל
החול הרך".