קשה לי והרוח חזקה, היא מעיפה איתה סכינים ומזלגות ומשחיזה
אותם בי, אבל אני עומדת, דמעות שרף זולגות מענפיי, מידיי, אבל
אני ממשיכה לעמוד, ואני אעמוד גם לאחר מותי, גם לאחר שהעלה
האחרון ינשור, גזעי יישאר יציב וחזק. גם אם אנשים רעים יבואו
להרע עם גרזנים בידיהם השריריות אני אחזיק בכל כוחי את התקווה
, היא נשמטה מידיי פעם, אך לא עוד, אני אמשיך לאחוז בה, ולא
אתן לה למות בין הידיים שלי, ולא אתן לטיפותיה לזלוג ולהישבר
על האדמה,שכן האדמה צמאה לטיפות תקווה שאבדו, היא מאכלת אותן
עד כלות.

אני לא אהיה העץ הכי גבוה בשדרה גם לא הכי חסון, אני לא אהיה
העץ שמטיל את צלו על עצים אחרים, ולא העץ המרשים ביותר, אני לא
אגדל את הפרחים היפים ביותר כדי שהפרפרים יבואו רק אליי, אבל
הצוף שבהם יהיה מתוק. בעצם מה הטעם שהצוף שבלבי מתוק כל כך אם
הוא נסתר לעין, ואי אפשר למצאו במבט?
בגלל זה אנשים צריכים להקשיב, ולא להסתכל.
עיניים הן דבר ארור...



22,5,2000