שמיני ליוני 2002, השעה... 23:51. אני מנסה שוב ושוב להפוך
מחשבה אחת למילים. אני מנסה לתפוס מופע אור קולי של מחשבה.
קול, תמונה, תנועה, The works, ולדחוס את זה למגבלות של מילים.
עכשיו אני מזהיר אותכם, זה הולך להישמע פלצני בטירוף, אבל זה
פשוט היה רגע מושלם. כמו התפוצצות של רימון זרחן בתוך הראש
שלי. ובשניה הזו אני רואה את המחשבה השלמה, על כל פרטיה. את
היצירה השלמה, הגמורה. וכשזה דועך ומגיע הרגע לשים את זה
במילים, אתה נלחם על כל מילה ושורה. אתה זוכר את היופי, את
השלמות, אבל ברוב הפעמים, אתה אפילו לא מתקרב לתאר אותו כמו
שצריך. אין יצירות גרועות, יש יצירות לא שלמות. יש עוד משהו
שלא הצלחתי לתפוס במילים. זה מה שעושה אותי עצוב עם כל יצירה.
שאף אחד, לעולם, לא יבין אותי. בשבילי, זו המהות של להיות לבד.
העובדה המצערת הזו. אני יכול לקוות, שלפחות את התסכול שלי
הצלחתי להביע במילים. מצד שני, טוב לדעת שיש עוד איזשהיא חתיכה
שהיא עדין שלי, חבל שהיא רק כל כך גדולה.