האדמה משתוללת מזעם
לא רוצה בעצמה לקבלם
פנים חדשות שעוד פעם
בעיתון יינצחו לעולם.
שוב, כהר-געש מתחתינו מתפרצת
האדמה רותחת, אש מנפצת,
כאילו מאיתנו להפסיק מבקשת,
והרוח מצמררת בגבי שוב לוחשת.
שוב בטלויזיה מפה מוכרת,
חדשה, אך כאילו לעולם לא נגמרת,
ואנחנו טובעים בים של דמעות,
של עצב, אובדן ושיגעונות,
של דם שזורם מעורקינו אנו,
על האדמה עליה צמחנו, גדלנו.
ואחרי שהלילה יעבור שוב נשכח,
אחרי שהשמש תשוב ותזרח,
אבל יש כאלה שלא ישכחו
שעל ניצניהם בשבילנו ויתרו.