[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פלוטו פלוני
/
לחיות בשקר

"קצת מסוכן בשביל ילדות להסתובב לבד בשעה כזאת ברחוב, את לא
חושבת?"
שי הסתובבה בבהלה. הקול שדיבר היה קול נעים, לא קול מפחיד, אבל
בשביל נערב בת שש עשרה שנמצאת לבד באמצע הלילה ברחוב חשוך
לשמוע קול של גבר זר, ולא משנה כמה חביב הקול יכול להישמע, זה
מפחיד.
"מי אתה? מה אתה רוצה?" היא ניסתה להישמע רגועה ככל הניתן, אבל
קולה רעד.
"למזלך, אני לא מעוניין לאנוס אותך או שום דבר בסגנון. במקרה
יצאתי לעשן וראיתי אותך פה, וחשבתי לעצמי שזה לא בריא בשבילך
להיות לבד, ועדיף שאני אצטרף אלייך וככה גם תארחי לי לחברה וגם
אני ארחיק מעלייך אורחים לא רצויים. אני יודע שאת תעדיפי לדחות
את הצעתי, אבל תחשבי על זה ככה. אם הייתי רוצה לעשות לך משהו
רע לא הייתי מדבר איתך אלא הייתי תוקף אותך מזמן. ממילא זה
מקום מבודד וחשוך, ואף אחד לא ישמע אם תצעקי. אז תבחרי, את
מעדיפה שאני אלווה אותך, או שאת מעדיפה להמשיך בדרכך לבד..."
שי שתקה. הנער שמולה דיבר בהגיון. הוא גם לא נראה מפחיד. גם
היה לו חיוך חמוד כשדיבר. אבל מצד שני כל מה שלימדו אותה,
להיזהר מזרים, להתרחק מאנשים חשודים, ואדם שמשוטט לבד באמצע
הלילה הוא בהחלט אדם חשוד. אבל עצם זה שהיא מסתובבת לבד בלילה
זה נוגד את כל החינוך שהיא קיבלה ואת ההגיון שלה, אז מה זה כבר
משנה.
"הבית שלי הוא משהו כמו עשר דקות הליכה מכאן, אבל אני אשמח אם
תרצה ללוות אותי עד אליו."
"דניאל, נעים מאוד. איפה את גרה בדיוק?"
"שי. גם לי, אני חושבת. ברחוב הירקון שישים וחמש."
"זה במילא בדרך שלי. בת כמה את?"
" שש עשרה. וחודשיים. בכלל מה אתה עושה בחוץ בשעה כזאת?"
"סתם, יצאתי לעשן. ולטייל. אני הכי אוהב את השעות האלה.
ששקט."
"גם אני." שתיקה מביכה, חיוך מבויש. "אפשר סיגריה?"
דניאל הדליק לה סיגריה, וגם לעצמו אחת. הם הלכו בשקט, מעשנים
לעצמם, חושבים לעצמם.



שי חזרה מחברה טובה שלה, הדס. היא בילתה אצלה כל אחר הצוהריים,
ועד השעות הקטנות של הלילה. הדס סיפרה לשי על הלילה שהיא בילתה
עם נדב, החבר החדש שלה. את כל הפרטים הקטנים שמספרים לחברה הכי
טובה, שלמרות שזה ממש לא מעניין אותה היא מקשיבה ומפרגנת, כי
ככה זה חברה הכי טובה. בסביבות שתיים בלילה הדס הלכה לישון,
ושי הלכה הביתה. ליאור, אחיה הגדול של הדס, שהיה כבר בן שמונה
עשרה והיה לו רשיון, הציע לה שהוא יקפיץ אותה, אבל שי הייתה
מודעת לכוונות הנסתרות שלו, ולא הייתה בקטע, לכן היא סירבה
בנימוס ואמרה שדווקא קצת הליכה לא תזיק לה. ליאור לא ממש ניסה
לשכנע אותה, ושי הלכה בדרך שהיא הלכה בה כמעט כל לילה. אבל
הלילה, שלא כמו בלילות אחרים, היא פגשה את דניאל בדרך.



דניאל היה בן שבע עשרה. אביו היה מנכ"ל של חברת מזון גדולה,
ואמו הייתה עורכת דין מצליחה. הם נפגשו כשאמו של דניאל הייתה
מתלמדת במשרד שהגן על חברת המזון במשפט מסויים. מאז היחסים
ביניהם פרחו, עד שמגזין מקומי דיווח על רומן שניהל הבעל, והזוג
התגרש. אמא של דניאל, שהיה בן יחיד, קיבלה את החזקה עליו,
ועברה להתגורר עמו בעיר, בדירה שהייתה שייכת למשפחתה.
דניאל עישן מגיל חמש עשרה בערך. אמו ידעה שהוא מעשן, אבל הוא
לא אהב לעשן בתוך הבית. כמו כן, לאחר החיים במושב, הרעש של
העיר לא היה אהוב על דניאל, ולכן אהב לטייל בעיר בלילה, כשהכל
היה שקט וריק מאנשים. לכן הרבה להסתובב בלילות בעיר, וכך פגש
את שי שהייתה בדרך לביתה.



שי זרקה את בדל הסיגריה שלה על המדרכה. דניאל דרך עליו על מנת
לכבותו, ונזף בשי עם חיוך. אחר כך הוא זרק גם את הסיגריה שלו,
וכיבה אותה. הם התיישבו על שפת המדרכה.
"אני גרה בבית פה ממול"
"אני יודע. את רוצה לעלות?"
"אני במילא לא אירדם, אז אני מעדיפה לשבת פה לדבר איתך"
"ההורים שלך לא ידאגו או משהו?"
"אין לי הורים, אני גרה עם הסבתא שלי, והיא מעופפת לגמרי. היא
לא תשים לב גם עם אני לא אגיע הביתה עוד יומיים."
דניאל צחק. "אז בואי נלך לטייל. יש לא רחוק מכאן מקום נורא
יפה, שרואים ממנו את הזריחה בצורה הכי יפה שאפשר כאן בעיר."
הם ישבו ודיברו עד הבוקר, ואחרי שהשמש זרחה ליווה דניאל את שי
לביתה, וחיכה למטה עד שהיא נפנפה לו לשלום מהחלון. אז פנה
לכיוון ביתו, הדליק סיגריה אחרונה שהייתה לו, ושר לעצמו.



שי בקושי הצליחה להירדם. היא ידעה שהיא לא יכולה להתקשר להדס,
כי הדס לא תתעורר מהצלצול, אבל לא יכלה לחכות עד שתספר לה. כבר
שלוש שנים, מאז החבר הראשון שהיה להדס, השיחות שלהן סבבו תמיד
מסביב לבנים של הדס. לא ששי נראתה רע, היו לה כמה וכמה הצעות,
אבל היא חיכתה, לבחור הנכון, שהכל יהיה ורוד, שהיא תתאהב. שי
הייתה בחורה שהאמינה באהבה ממבט ראשון ובשלמות. הדס לא. הדס
אהבה את תשומת הלב הגברית שהיו נותנים לה, ושיחקה בבנים ככל
יכולתה. לבסוף שי מצאה את הבחור לו חיכתה כל הזמן הזה, והיא
התפוצצה מהתרגשות. אבל מכיוון שלא יכלה להתקשר להדס, הלכה
לישון. היא התעוררה בשעת אחר צוהריים מאוחרת, אכלה משהו קר
שמצאה במקרר, ורצה לביתה של הדס. הן ישבו עד שעת לילה מאוחרת
ודיברו על דניאל. שי סיפרה להדס כל מילה שהוא אמר, והדס שאלה
עוד ועוד. לבסוף, הדס נהייתה עייפה, ושי הלכה לביתה. כמו בלילה
הקודם, שי הלכה לבדה בדרך המוכרת לה. הפעם היא הייתה לבושה
יפה, כי היא קיוותה לפגוש את דניאל ולהרשים אותו.
"קצת מסוכן בשביל ילדות להסתובב לבד בשעה כזאת ברחוב, את לא
חושבת?"
הקול היה דומה לקול של דניאל, אבל היה שונה בצורה מסוימת. שי,
שהייתה לבושה בלבוש מגרה אפשר לומר, בשביל דניאל כאמור, נבהלה,
והתחילה לרוץ.
"היי, לאן את רצה? ככה את בורחת ממני אחרי אתמול?"
שי נעצרה והסתובבה. כשהיא זיהתה את דניאל היא התקרבה אליו
וחבטה בחזהו.
"יא חתיכת מפגר, יש לך מושג כמה הבהלת אותי? למה הקול שלך לא
נשמע כמו הקול שלך פתאום?"
"מצטער, אני קצת צרוד. מזה את נבהלת כל כך?"
שי חשה הקלה רבה. היא נשענה על דניאל, מתנשפת קלות אחרי המאמץ
שהשקיעה בריצה.
דניאל חיבק אותה וליטף את שערה.
גם את הלילה הזה הם בילו במקום האהוב על דניאל, מדברים, ובסוף
הלילה שוב ליווה דניאל את שי לביתה, וחיכה לנפנופה לפני שחזר
לביתו הוא.



הימים עברו, ושי ודניאל הפכו את הקשר ביניהם לרשמי. החופש
הגדול נגמר ותקופת הלימודים התחילה. דניאל, שהצטרף לבית הספר
של שי, לכיתה י"ב, נהיה לאחד התלמידים המקובלים בבית הספר,
ומעמדה של שי כחברתו עלה פלאים. את הערבים בילה דניאל בביתה של
שי, שם עזר לסבתה בכל מה שיכל. אמו ממילא הייתה עסוקה ובקושי
הייתה בבית, כך שההסדר היה נוח לכולם. בלילות היה דניאל הולך
לביתו, אבל לא לפני שהיה רואה מלמטה את שי מנפנפת לו לשלום דרך
החלון.



שי הייתה מאושרת באותם ימים. היה לה חבר שהיא אהבה, מצבה
החברתי היה מעולה, ואפילו סבתה הייתה מרוצה מהעובדה שגבר צעיר
עוזר לה בעבודות הבית. גם הדס, חברתה הטובה של שי, ידעה ימים
מאושרים. רק אחיה הגדול של הדס, ליאור, קינא בדניאל, והיה מנסה
ללכלך עליו באזני הדס ככל שיכל. אבל הדס, שהכירה את אחיה,
וידעה שהקנאה מדברת מפיו, לא הקדישה לדבריו חשיבות יתרה. עם שי
ליאור לא דיבר, לדבריו "כי הוא לא העריך אותה בגלל החבר שלה",
אבל למעשה כי התבייש ממנה ורצה שתהיה שלו.



עברה שנה כמעט, והחופש הגדול שוב הגיע. דניאל סיים את לימודיו
ועמד להתגייס לצבא. את השבועות האחרונים שנותרו לו באזרחי בילה
עם שי. הדס חשה מעט קינאה על כך שבקושי ראתה את שי באותה
תקופה, אך ידעה שהמצב ישתנה לחלוטין ברגע שדניאל יתגייס.
וכך היה. כשדניאל היה בצבא, שי הרגישה כאילו חייה התרוקנו
למחצה. את כל זמנה הפנוי בילתה עד אז עם דניאל, ופתאום הוא לא
היה לידה. במקום דניאל היא השלימה את כל השעות שהיא והדס
"הפסידו" כביכול בתקופה ששי ודניאל היו מבלים כל הזמן ביחד. שי
בילתה בביתה של הדס ימים שלמים, במיוחד מכיוון שנדב והדס
נפרדו, והדס הייתה צריכה את כל התמיכה ששי יכלה להעניק לה.
ליאור חזר לדבר עם שי, כשדניאל התרחק. הוא קיווה שיוכל להסיט
אותה ממנו כשהוא רחוק. ליאור שירת בתנאים מאוד נוחים והיה חוזר
כל יום הביתה, כך הזדמן לו לדבר עם שי, ולצחוק על דניאל שמשרת
בקרבי, וחוזר הביתה מעט מאוד. ליאור ניסה לשכנע את שי שלא כדאי
לה להישאר נאמנה לבחור שיחזור כל שבועיים במקרה הטוב. אבל שי
אפילו לא הקשיבה לו. היא אהבה את דניאל מעומק ליבה, והאמינה כי
הוא הבחור איתו תתחתן.



היה זה יום שישי, ושי בילתה את הערב בביתה של הדס. דניאל יצא
שבת באותו סוף שבוע, אך הגיע הביתה מאוחר בערב והיה עייף, לכן
הלך לישון וקבע עם שי שיפגוש אותה למחרת. בסביבות השעה אחת
בלילה הלכה שי מביתה של הדס, במסלול הקבוע אל ביתה שלה.

"קצת מסוכן בשביל ילדות להסתובב לבד בשעה כזאת ברחוב, את לא
חושבת?"
ליבה של שי קפץ. בתחילה נבהלה, אבל געגועיה לדניאל גברו על
ההיגיון הטבעי שלה, והיא הסתובבה אל הדובר בלא חשש.
"דניא....." היא לא השלימה את קריאת השמחה. האיש שעמד מולה לא
היה דניאל. הוא לא היה אף אחד ששי הכירה. המבט על פניו אמר
הכל.
שי הסתובבה והחלה לרוץ. מכיוון שנעלה עקבים לא הצליחה לרוץ
בקצב רגיל. שי עצרה לשנייה על מנת לחלוץ את נעליה, ובשנייה זו
תפס אותה האיש הזר.
שי הרגישה יד גסה סותמת את פיה, וריח חריף של אלכוהול עלה
באפה. היא ניסתה להאבק, אך לא היה לה סיכוי כנגד הגבר החזק
ממנה. לבסוף ויתרה. הזר, כשראה שחדלה ממאבקה, הרפה לאיטו מפיה,
אם כי עדיין אחז בידה על מנת שלא תברח.
"תירגעי. אני לא מתכוון לאנוס אותך או שום דבר בסגנון. אני רק
מחפש את הבן שלי, שאני מאמין שטעית לחשוב שאני הוא."
"אתה, אתה אבא של דניאל?" שאלה שי, עדיין סחוטה מהמאבק.
"כן. וזיהיתי אותך לפי התמונה שהתפרסמה בעיתון בכתבה על
ההתאקלמות המהירה בעיר של עורכת הדין העשירה ובנה. בכתבה הייתה
תמונה של דניאל ואמו בארוחת שישי בבית סבתך, והכיתוב מתחת
לתמונה אמר שאת חברתו. אמו של דניאל לא מוכנה לתת לי להיות
בקשר כלשהו עם בני, והחלטתי שאני לא מוכן יותר לוותר על בני
שלי, על בשר מבשרי."
שי לא ידעה מה להגיד. היא עדיין חשה מבוהלת מכך שגבר זר אוחז
בה באמצע הלילה ברחוב חשוך, אבל דבריו נשמעו כנים.
"את בטח רוצה לשאול אותי למה תפסתי אותך ככה. אז אני מתנצל,
אבל אני חייב לפגוש את דניאל, ולא יכלתי להרשות לך לברוח ובכך
לאבד את הסיכוי שלי לראותו."
המשפט הזה שכנע את שי לגמרי. אם היה דבר שדניאל היה טוב בו, זה
לקרוא את מחשבותיה. הוא תמיד ידע מה היא חושבת ומה היא הולכת
להגיד. העובדה שהאדם הזר הזה קרא את מחשבותיה באותן קלות שכנעה
אותה שהוא חייב להיות אביו של דניאל.
"אני מאמינה לך. ואני אעזור לך לפגוש את בנך. אבל לא כעת. מחר
אני אדבר איתו, ואספר לו על הפגישה שלנו. אם הוא יסכים אנחנו
נחכה לך בפארק בשעה ארבע אחר הצוהריים. ועכשיו בבקשה תתן לי
ללכת."
"בסדר. תודה רבה לך. אני מעריך עד מאוד את עזרתך. רק דבר אחד
אני מבקש, גם אם דניאל לא יסכים לבוא לפגוש אותי, תני לו את
זה" והוא הגיש לה מעטפה חתומה. על המעטפה היה כתוב בכתב דפוס
יפה "לדניאל" ועל הצד האחורי היה כתוב "מאבא".
"בסדר. אני אתן לו." אמרה שי, והלכה לביתה. אביו של דניאל נשאר
עומד על מקומו.



למחרת בבוקר התעוררה שי בשעה יחסית מוקדמת. היא קמה והתארגנה
קראת הפגישה עם דניאל אליו התגעגעה. בשעה שתיים עשרה וחצי הוא
דפק על דלת ביתה. משמחת הפגישה שכחה שי לגמרי את כל הסיפור עם
אביו של דניאל, וכל תשומת ליבה הופנתה אל דניאל עצמו. בסביבות
השעה שלוש היא נזכרה, וסיפרה לו בהתרגשות את כל סיפור הלילה
הקודם. רק דבר אחד פרח מזיכרונה, עניין המעטפה.
לאחר שסיימה לדבר, דניאל שתק. במוחו הסתובבו מחשבות רבות, אותן
לא רצה לחלוק עם שי. לבסוף הוא אמר:
"שי, אני מאמין לך שהשתכנעת, אבל האבא שלי בקשר רציף איתי. אני
לא יודע מי היה הבנאדם שדיבר איתך אתמול, אבל הוא לא היה אבא
שלי. בזה אני בטוח."
שי לא הסכימה עם דניאל, וטענה שוב ושוב שהוא האבא של דניאל,
ושהיא לא הייתה משתכנעת סתם כך. בסוף היא הצליחה לשכנע את
דניאל לבוא איתה לפארק, בהבטחה שהיא תראה לו את הבחור מרחוק,
ואם דניאל ירצה הם יסתובבו וילכו בלי לומר מילה.

בשעה ארבע וחמישה הגיעו שניהם לפארק. דניאל עמד במקומו, ונראה
מאוד לא קשור. שי הסתובבה בעצבנות וחיפשה את האדם מאתמול.
כשראתה אותו לבסוף, עומד בקצה הפארק ומעשן, מסתכל סביבו כמחכה
למשהו, הראתה אותו לדניאל.
"זה לא אבא שלי. ממש לא" אמר דניאל בשקט אך בהחלטיות, ושניהם
הלכו משם.



למחרת חזר דניאל לצבא. שי התגעגעה אליו עוד לפני שנסע, אך
מכיוון שידעה שהוא יוצא לרגילה של שבעה ימים בשבוע שלאחר מכן,
עצרה את עצמה מלחשוף בפניו את רגשותיה. בערב הלכה לבקר שוב את
הדס חברתה, וסיפרה לה בפרטי פרטים על כל סוף השבוע. הדס הופתעה
מעט מהסיפור עם "האבא של דניאל", ומתגובתה שי חשבה שכנראה
טעתה. כל אותו זמן שכחה לגמרי מהמעטפה שהבטיחה להראות לדניאל.
בדרכה חזרה לביתה הלכה שי בדרך הרגילה, ופתאום ראתה אורות של
משטרה ושמעה קולות מדברים. שי התקרבה בשקט, וראתה שק של גופות
מוכנס לניידת. היא נבהלה, וברחה מהר לביתה.
למחרת חיפשה בעיתון איזה שהיא פיסת מידע על מה שראתה, אך דבר
לא היה כתוב. שי התקשרה להדס ושאלה אותה אם היא יודעת משהו,
והדס אמרה לה שמכיוון שהרצח בוצע בשעה מאוחרת, לא הספיקו
להכניס ידיעה בנושא לעיתוני הבוקר, ושתסתכל על החדשות.
בערב שי ישבה מול הטלוויזיה, וחיכתה למהדורת החדשות. את
המהדורה פתחו עם דיווח על שיחות השלום, ולאחר מכן דיווחו על
פיגוע ירי בשטחים. רק לקראת סוף המהדורה דווח על אדם אלמוני
שנרצח. מקורות משטרתיים אמרו שלא נמצאו על הגופה שום מסמכים
מזהים, והעלו השערה שהרצח ארע על רקע פלילי. האדם הנרצח נשדד,
וארנקו נלקח ביחד עם שאר חפצי הערך שהיו עליו. בסוף הידיעה
הראו תמונה של הנרצח. שי ישבה המומה מול הטלוויזיה. למשך דקות
ספורות היא לא הייתה מסוגלת לזוז. כשהתאוששה התקשרה להדס,
וסיפרה לה שהנרצח היה אותו אדם שהציג את עצמו בפניה כאבא של
דניאל, ולדעתה הוא חיכה לה באותו המקום כשפגש אותו הרוצח. הדס
ניחמה את שי, ויעצה לא לפנות למשטרה לפני שתדבר על כך עם דניאל
כשיחזור מהצבא בסוף השבוע. כשניתקה את הטלפון נזכרה שי במעטפה
שקיבלה מהזר, ורצה לחדרה למצוא אותה. במשך זמן רב היא ישבה מול
המעטפה והתלבטה עם לפתוח אותה. לבסוף החליטה שתחכה עד שדניאל
יחזור ותתן לו לקרוא ראשון את הכתוב.



ביום שישי הופתע דניאל לראות את שי מחכה מחוץ לביתו כשחזר
מהצבא. היא לא נתנה לו שהות להתארגן וסיפרה לו על הרצח ועל
ההלם שקיבלה כשזיהתה את תמונת הנרצח כאותו אדם שחיכה לה. דניאל
ניסה להרגיע אותה באומרו שהאדם היה כנראה לא בריא בנפשו, אך שי
התעקשה, והראתה לו את המעטפה.
דניאל הסתכל על המעטפה בחשד זמן רב למדי לפני שפתח אותה בידיים
רועדות. בפנים מצא נייר מקופל עליו היו כתובות מספר שורות בכתב
יד מעט קשה לקריאה. כמו כן מצא דניאל בתוך המעטפה טופס רפואי
ועליו תוצאות של בדיקת דם.
בזמן בו קרא דניאל את הכתוב ישבה שי ושתקה. גם כשהוציא את
הטופס מהמעטפה לא אמרה מילה. רק כשהתחיל לבכות שאלה מה כתוב.
דניאל לא ענה ורק חיבק אותה חזק ובכה.
לאחר זמן מה קם, ובשתיקה הלך לחדר של אמו. שי הלכה אחריו,
שותקת. דניאל זרק על השולחן של אמו את הנייר ואת הטופס הרפואי,
וחיכה עד שתסיים לקרוא. כשסיימה, אמרה בקול שקט:
"דניאל, דבר ראשון אתה חייב להבין שלא סיפרתי לך דבר על מנת
להגן עלייך. אם משהו מכל זה היה מתגלה, בעלי ואני היינו
מתגרשים, ואני לא הייתי מקבלת דבר מהכסף, שהלך כולו אלייך,
למען גדילתך ולמען עתידך. לא רציתי שתגדל בחוסר כל, ולכן
הסתרתי את זה מכולם, כולל ממך, למרות שאני יודעת שלא נהגתי
בסדר והייתי צריכה לחשוף בפנייך את האמת בשלב מוקדם הרבה יותר.
אבל אתה מוכרח להבין שדאגתי לך ולעתידך. עכשיו, בקשר למכתב
שמונח על השולחן, אני לא יודעת איך להתחיל." היא ניגבה דמעה
מעיניה, ודניאל שתק ורק לחץ את ידה, כמעודד אותה להמשיך. "
כששלוש שנים אחרי החתונה, הכרתי את אביך. בהתחלה הוא עשה עליי
רושם של בנאדם מאוד נחמד, שמעוניין בידידות גרידא. אך עם הזמן
היחסים בינינו התפתחו, ו.. עשינו את זה. פעם אחת. לאחר מכן
אמרתי לו שאני לא מעונינת להמשיך בקשר, מכיוון שאני אוהבת את
בעלי, וניתקנו קשר. כחודש מאוחר יותר גיליתי שאני בהריון. החשש
קינן בי, אך לא עשיתי דבר. לאחר שנולדת, לא יכלתי לעצור את
עצמי מלחשוב שאתה אינך בנו של בעלי. כשגדלת מעט ועדיין לא
מצאתי בך כל דמיון בעלי, ועם זאת בכל יום שעבר נראית לי דומה
יותר ויותר לאביך, החלטתי לבדוק את העניין. פניתי לרופא פרטי,
ונתתי לו סכום נכבד של כסף על מנת שיעשה את הבדיקה ולא ידבר על
כך לעולם. הוא היה נאמן, אך התוצאות הראו שחששותיי היו נכונים.
שלחתי מכתב לאביך האמיתי, וסיפרתי לו על כך. כמו כן אמרתי
שלמען עתידך אני מבקשת ממנו לא ליצור עמך קשר, ולשכוח את כל
העניין. בלית ברירה הוא הסכים. לאחר הגירושים, חשבתי רבות האם
לספר לך על אביך האמיתי, עכשיו כשזה אינו משנה דבר. אך לא
יכלתי להגיד לך ששיקרתי לך כל השנים האלו, ונוח לי יותר היה
להעמיד פנים. אביך ניסה ליצור איתך קשר באמצעותי, אך אני
השמדתי את מכתביו ולא עניתי לו. קיוויתי שהכל יעבור, ושאתה
תגדל בלי לדעת ששיקרתי לך. לא יכלתי לסבול את המחשבה על כך
שתדע כי שיקרתי לך כל חייך. גם המחשבה על כך שאני מונעת ממך
דבר כה חשוב הייתה קשה מנשוא, אך נוח יותר היה להמשיך עם השקר
הקיים ממילא. אני מצטערת. אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה."
כשסיימה את דבריה התמוטטה לאחור בכיסאה. דניאל שתק, לא ידע מה
לומר. שי ניסתה לחבק אותו, אך הוא דחה אותה מעליו.
"אני יודע אמא. אני מבין. אני צריך לחשוב" היה כל מה שאמר
לבסוף, לפני שיצא מהבית אל הרחוב ההומה.
שי ואמו של דניאל נשארו שתיהן, כל אחת לעצמה.



דניאל הסתובב ברחובות במשך שעות, מעשן סיגריה אחר סיגריה.
כשירדה השמש פנה לכיוון בית הקברות העירוני. הוא טיפס מעל השער
הנעול, ופנה אל האזור החדש. לאחר חיפוש ארוך מצא מצבה שנראתה
חדשה לגמרי, ועליה היה כתוב "אלמוני".
דניאל התיישב אל מול הקבר. "סליחה, אבא. סליחה שלא האמנתי,
סליחה שלא ידעתי, סליחה שלא הכרתי אותך מעולם." אמר ודמעות
בעיניו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמונים שנה לובש
מכנס
אלה דיר לאדדה
עוד לא ראיתי
כוס שטס
אלה דיר לאדדה


מקובץ שירי
עזר וייצמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/02 19:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פלוטו פלוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה