"אתם דוחקים אותי לפינה", אמרתי, והם כמו כלום, בום בום, בתוך
הראש, לא מניחים, וממשיכים, ממשיכים כמו כלום, "תעזבו כבר",
אני צועק לעברם, אבל שוב, הם מכים, הם חומדים, הם שקרנים, הם
איומים, הם רוצים במותי, אחרת למה?, למה לעזאזל הם דוחקים
אותי, תפסיקו כבר, אני יפול, אני יפול בסוף, "אתם לא מבינים?"
התרסתי בהם, ושוב, חוזר על עצמו, הלמות פטיש ארורות, בום בום,
כאילו מלחמה בתוך הראש שלי, מסביב, בכל מקום, אני מוקף, "אנחנו
לוקחים אותך בשבי", הם אמרו, "צא עם ידיים על הראש", לא היה לי
מה לעשות, הם צדקו, אני חלש אופי, נכנעתי ויצאתי, הם היו רבים
מכפי שחשבתי, כולם, כל אחד ואחד מהם, עמדו שם מולי, שורות
שורות, אלפי אנשים שפגשתי במהלך חיי, כל אחד רצה ממני משהו, כל
אחד חמד משהו, קינא בי, בתוך תוכם הם היו כנגדי, הם לא למדו
שום דבר.
-"תהרגו אותי כבר וזהו", התחננתי, אבל המבטים הקרים, אך זה
כאב, וזה היה קפוא, זה נכנס עמוק, וחדר את מעטפת השפיות, עכשיו
אין דרך חזרה.
ושוב באו הגלים, גלים של מחשבות, של זכרונות, שוטפים אותי בים
התמימות, מתנפצים לבסוף על מזח המציאות, על מזח האנשים שפגשתי,
הם צעקו, הם צרחו, הם בכו, ויותר לא היה לי חשוב - היה רק
השלווה, השלווה שהשגתי משהו, או שנואשת מלהשיגו, כרגע חוויתי
את שניהם, יותר לא היה אכפת, שמתי על כולם זיין, וקפצתי.
הם רצו את זה, הם דחקו אותי אחורה, לעבר התהום, הם רצו שאקפוץ,
שמסכת העלובה שנקראת החיים שלי תבוא על סופה, הם תכננו את זה,
את האפילוג המגעיל הזה, הם קיוו לכך, מטורפים, כולכם
מטורפים!!!.
היה חושך, ונפלתי, לא חיכיתי לשום חבטה, חיכיתי שיהפוך ליותר
חושך, לא הייתה ברירה, ידעתי את זה, פשוט זמן עצוב, המתנה למכת
המוות - קו דה גרס, ובום, סוף סוף נגמר, לא אחיה לעד, עכשיו
אני בטוח בזה, הכל בגללם, הם שם למעלה, מתבוננים בחושך , מנסים
לתפוס את הצללית שלי, את הדמות האסקפיסטית שנפלה זה הרגע,
רוצים לראות גופה, זה מה שהם רוצים, לוודא שמלכתם הסתיימה.
ואני נופל, תלוי באוויר, וחושב על משפט אחד, שכעת נראה לי
ציני....
"קרפה דיאם" - אכול ושתה כי מחר תמות.