את התינוקת שלי. עדיין לא יודעת ממש לדבר, אבל נמצאת בדיוק
בשלב שבו מתחילים לנסות.

עוד מעט תלכי לגן ותחזרי נרגשת ותספרי לי בפרוטרוט על כל ילד
שמשך לך בשיער וכל ילדה שזרקה עלייך חול. ואני אקשיב ואהנהן
בהתלהבות, פה ושם אחניק פיהוק, ולא אנחש כמה מהר יגיע היום בו
תחזרי ממפגש עם חברים ותסתגרי בחדרך, תתקשרי לכל חברותייך
לדווח להן כל פרט - כל מילה שנאמרה, כל מבט שנזרק, כל מגע
אקראי ולא אקראי, ולי לא תספרי אפילו על קיומו. לא אנחש איך
אתגעגע אז לליהוגך התינוקי ולצורך שלך לשתף אותי בכל.

וכמה שאזהר, כמה שאשתדל להתחשב, אהפוך למרשעת. אביך איכשהו
יצליח להישאר הגיבור, ואני, בלית ברירה, אקבל עלי את התפקיד של
זו שלא מבינה שום דבר, שמאמללת אותך ומנסה להרוס את חייך.
ולמרות מיטב מאמצי, וכל מה שאי פעם האמנתי בו, ארים את קולי,
ואעניש, ואגיד דברים איומים. אולי אפילו ידי תסטור לך פעם
מעצמה, ואת תתפרצי החוצה, ואני אשאר כלואה בבית, שפעם היה
המפלט שלי מהעולם ומאז הפך לשטח לחימה, ואנסה להבין כיצד הגעתי
להיכן שהגעתי.

ובפעמים הנדירות שתודי בינך לבין עצמך שחברותיך אינן יודעות
הכל, לא תבואי אלי לבקש עצה. תלכי לאחת הנשים שאפגוש מדי פעם
באסיפות ההורים, אחת מהאמהות שמבינות שבנותיהן כבר אינן ילדות
קטנות, שאינן אומרות להן בדיוק מתי ללכת ומתי לחזור כיוון שהן,
בניגוד אלי, סומכות על בנותיהן. ואני אקנא בהן, ואשנא אותן,
ואעריץ אותן, וארצה להיות הן, ולו רק כדי לזכות בעוד רגע קצר
איתך.


וכשנלך לאירועים משפחתיים, את בפנים זועפות, לבושה בבגדים הכי
בלתי מתאימים, לאחר מריבה ארוכה, אני עייפה, מסוג העייפויות
שיכלתי רק לחלום עליהן כשהתעוררת באמצע הלילה בבכי, קרובינו
יעירו כמה גדלת ויפית, ולבי יחמץ כשאראה את פניך מתרכמות
כשמישהו יעשה את השגיאה הבלתי נמנעת ויגיד לך כי את דומה לי.

וכשתחזרי יום אחד מצוברחת ותנעלי את עצמך בחדרך (למרות
תחנוני), אשמע את בכיך, אדמיין את עינייך האדומות, ולא אדע מה
להגיד. ואם בטיפשותי אנסה, אסתכן בכך שתכעסי עלי עוד יותר,
וארגיש אפילו יותר חסרת אונים מכאשר היית תינוקת וחומך עלה
לפתע ללא הסבר.

ולא משנה כמה פעמים אזהיר אותך, כשעדיין תהיי צעירה מספיק כדי
להקשיב לי, להימנע מלחזור על שגיאותיי, תתעקשי לחזור עליהן
בדיוק נמרץ. וכך אקרא אף אני אל משרד המנהל לשמוע שנתפסת מעשנת
בחצר בית הספר, רק כדי לשמוע להפתעתי (ומדוע אחרי הכל בכל זאת
אופתע?) שאת מעשנת כבר זמן רב כל כך שאינך מסוגלת להפסיק כעת.

אבל לילה בלתי צפוי אחד, אחרי יום ארוך של קרבות, תצאי מהמקלחת
(לאחר שהות של שעה), שיערך חפוף, לבושה בפיג'מה, ותשבי על הספה
לצדי. בתנועה שתלטנית תיקחי מידי את השלט ותעבירי לתכנית
שבעיניי תיראה תמצית חוסר הטעם, אך את תצחקי או תדמעי למראיה.
ורגע לפני שאחליט להניח מידי את העיתון ולקום ממקומי, תניחי את
ראשך על כתפי בתנועה מתפנקת, בטבעיות, כאילו את מורגלת בכך,
ואני ארחרח את שערך, ובנשימה עצורה אעצום את עיניי, ואפקח אותן
רק כעבור זמן ארוך, כפי שעשיתי בשבועות הראשונים לאחר לידתך,
חוששת בכל פעם מחדש שאגלה שהיית רק חלום. וברגע הקטן והפשוט
הזה אהיה יותר מאושרת משאי פעם יכלתי לדמיין.

אך הרגע, כמו כל הרגעים לפניו, יעבור לפני שאספיק לחוות אותו
לעומקו, ושוב תרגזי עלי, או תעדרי במשך שעות ארוכות. ושוב אשאר
לבדי ואנסה לנחש, לחבר פיסות מידע, לפתור את החידה  - מיהי
הנערה הזרה שחיה בביתי, חייה נוגעים לא נוגעים בשלי?

ולא אזכור כמה קופצנית ונרגשת הייתי אף אני - מלאה בחלומות,
קיצונית בדעותיי, נאמנה לחבריי, קשה כלפי אמי.

וכשאתקשר ואשמע אותה מלהגת על מחלותיה ומיחושיה, על אנשים שהיו
ואינם, אחניק פיהוק מדי פעם ואציץ בשעוני בחוסר סבלנות ולא
אשים לב כיצד גם הפעם אני מתעקשת שלא ללמוד מטעויות העבר - שלה
ושלי.

אבל את עודך תינוקת ופורצת ביבבות בכל פעם שאני עוזבת אותך
לפרק זמן ממושך. לפעמים אני מרגישה כבולה. אביך ואני כבר
מדברים - לבותינו כבדים מאשמה - על האפשרות לנסוע מכאן, לתת
לסבים ולדודים שלך לטפל בך במשך כמה ימים. האם יום אחד אצטער
על כך?

אני מניחה שלכל תקופה יש תאריך תפוגה משלה. לא ניתן להחיש את
הזמן, גם לא את הפקת הלקחים. זה בלתי אפשרי לנצור כל רגע, גם
אם זהו המצב האידאלי. אין לי ברירה אלא לחיות כל רגע בנפרד,
להגיב אליו בהתאם לידע שלי באותה נקודת זמן ולהשתדל לא להביט
אחורה בחרטה.

ובכל זאת, יקירה שלי, אל תמהרי ללמוד לדבר.