כשהייתי בכיתה ב' המורה העמידה אותי "עם הפנים לקיר". מאז עברו
כבר הרבה שנים, אבל אני עדיין קצת תקוע שם, גם בכיתה ב', וגם
עם הפנים לקיר. כבר שנים שאני עומד בפינה שלי בין שני קירות,
לא יכול להתקדם, מתפדח מדי לחזור. אז, לפני כל השנים האלו,
המורה ניגשה אליי ואמרה: "אלעד, העונש שלך נגמר, אתה יכול לצאת
להפסקה." הסתובבתי נבוך. הכיתה היתה ריקה.
היום אני תקוע בפינה קצת אחרת, וירטואלית יותר. "הולך עם הראש
בקיר" כמו שאומרים. אמא שלי אומרת שכבר לא יצא ממני כלום, ואם
אמא אומרת, אז זה בטח נכון, אמהות תמיד צודקות, לא?
אני מנסה להסתובב לפחות פעם ביום, אבל לא מצליח, הפינה מהפנטת.
ומה יגיד העולם כשפתאום אתייצב מולו פנים אל מול פנים, אחרי
שכל השנים האלה הוא ראה רק את התחת שלי?
אז אני ממשיך לצעוד במקום. כבר בן 27 ועדיין בלי עתיד.
בחורות היו לי אינספור. אני מחליף אותן כמו גרביים, מקפיץ כמו
טקילות. הן באות והולכות. כבר לא אכפת לי אם הן שם או לא. הכל
הולך ודוהה, מאבד חשיבות. הן עוברות לידי בלי לגעת, משאירות
ריחות בושם על הכרית ובבוקר הן כבר אינן, אפילו אם פיזית הן
עדיין שם.
אחרי הצבא עשיתי טיול של שנה מסביב לעולם. איפה לא הייתי? בכל
חור שתמצא בו ישראלי עם תרמיל, יש לי תמונה משם באלבום, מחייך
לי עם שיער ארוך ועגיל מכל הר ונהר בעולם. כמו כולם. הולך עם
העדר, אבל לא ממש לוקח חלק, מעמיד פנים בעצם. לעיתים לוקה
בשגעון גדלות, חושב שאני הרועה, אבל אז מתפכח ומכיר במקומי-
הכבשה השחורה זה אני.
השנים עוברות ואני נשאר במקום, פעם חשבתי אפילו לנקום, לצאת
בראש חוצות במאבק גורף נגד פינות, אבל לרוב סתם בא לי לצאת
לשחק קצת תופסת בחוץ.
מתי כבר יהיה צילצול ?