הוא שכב על מיטת הברזל הקטנה שלו ובהה בתקרה. הוא יכל לשכב כך
ימים על גבי ימים, עם המבט הריק הזה בעיניים, ופשוט להקשיב
לצעדים. הם היו עוברים במסדרון שמחוץ לחדרו, על התקרה שמעליו,
בחדרים שמצדדיו. הם לא היו מפסיקים, גם לא בשעות הקטנות של
הלילה. תמיד היתה שם איזו אמא שקמה להניק את תינוקה המורעב, או
זוג מתוק מתנה אהבים לצליל חריקת הקפיצים. הוא זיהה כל אחד
ואחד מהם. ידע מתי הם שמחים ומתי עצובים, מתי לחוצים ומתי
תשושים. הוא הכיר אותם הרבה מעבר למה ששכנים מכירים, בעיקר אם
הם כמעט ולא נפגשים.
פעם ב... היה יוצא החוצה לחלץ קצת עצמות ולעשות קניות. בעיקר
מוצרי מזון. לפעמים היה רואה אותם בחדר המדרגות או במכולת
שבקצה הרחוב. תמיד ידע מי העומד למולו. הוא חקר את צעדיהם עד
כדי כך שבנה מצליל גרירת הרגליים, או רעשו המציק של העקב, את
דמותו המלאה של הצועד. הוא האמין שאפילו אם יפגשם בפעם הראשונה
בקניון הומה או בחוץ הים, בין אלפי אנשים אחרים, יזהה אותם מיד
וללא כל קושי. הוא היה ניגש אליהם בענוותו ושתיקתו התמידית
ושואל בקול קטן אם הם גרים בשץ 15 מול הגברת הזקנה, כמובן
שתמיד קיבל את התשובה לה ציפה.
איש מהם לא הכיר אותו, הוא היה צל נטול זהות. שמו לא היה כתוב
לא על תיבת הדואר ולא על השלט בכניסה. את אף אחד הוא לא עניין
במיוחד, מבחינתם זו היתה יכולה להיות דירה נטושה. חלק חשבו שכך
באמת היה. שלא גר שם אף אחד. איש מעולם לא נכנס לדירתו ואפילו
לא התעכב ליד הדלת. אולי רק כדי להדליק את האור בחדר המדרגות.

פה ושם הם נתקלו בו בחדר הזבל או בשביל הכניסה, אבל אף אחד לא
שם לב אליו או ייחס לו חשיבות כלשהי. הוא, מצדו, לא נעלב. לא
היה לו אכפת. הספיק לו לשמוע אותם הולכים לו על התקרה ומאחורי
הקירות. זה אפילו מצא חן בעיניו שהוא יודע עליהם כל כך הרבה
והם בכלל לא יודעים שהוא קיים. הוא היה רואה ובלתי נראה, דני
דין, פאנטום האופרה.
יום אחד התעורר בשעת צהריים מוקדמת, משהו נשמע לו מוזר. הוא
הקשיב והקשיב אבל לא שמע שום דבר, הצעדים השתתקו. הוא התיישב
על המיטה ואימץ את אוזניו. שום קול לא נשמע. השעות נקפו והשקט
נותר בעינו. הזמן עבר, החושך ירד והוא עודנו לבד. לא היה לו
הסבר ולא היה לו את מי לשאול. ימים חלפו בלי שינוי, הוא ירד
לחפש תשובות אבל הרחוב ענה לו בשיממון. הוא חזר הביתה ונשכב על
המיטה. הוא חיכה וחיכה וחיכה, אבל הצעדים לא שבו. הוא שכב לו
שם עד שנעלם. פשוט התפוגג לו לתוך השקט. לאף אחד לא היה עצוב.
חוץ מלו בעצם.