עומרי,
אני... לא רציתי לפגוע בך, זה לא היה באשמתי. אני אוהבת
אותך..
זה לא היה בכוונה. אתה יודע את זה
אני מצטערת.. אני באמת אוהבת אות..

לא, זה כבר מאוחר מדי לבקש סליחה. זה לא יעזור לי. הוא לא
יסלח לי בחיים. בחיים. אני צריכה לשכוח ממנו ולהמשיך הלאה.
ככה אומר הקול ההגיוני במוחה של מיטל תוך כדי שהיא מפסיקה
לכתוב, מרימה את העט החדש שעומרי קנה לה לפני פחות משנה וזורקת
את התחלת המכתב לפח. הקול הזה אומר לה את אותו דבר מאז שהיא
ועומרי לא ביחד. כבר חצי שנה היא יושבת יום יום ומנסה לכתוב לו
מכתב. זה כבר הפך למן פולחן של ערב. תמיד, לפני השינה, באותה
שעה. תמיד, דמעה אחת זולגת במורד הלחי שלה כשהיא חושבת על
הפנים היפות של עומרי. ואז היא נזכרת באותו יום נורא, איך היא
אמרה לו שהיא חייבת להתרחק ממנו והוא התחיל לבכות. אז גם היא
בוכה.

עומרי,
אני אוהבת אותך יותר מאשר את עצמי.
אף פעם לא רציתי שזה ייגמר ככה. זאת לא הייתה הכוונה שלי
לא רציתי שזה ייגמר בכלל.
אני לא יודעת אם אתה אוהב אותי עדיין אבל..

לא, זה נדוש מדי, מטופש, הוא בחיים לא יסלח לי על זה.
גם את הנייר הזה היא זרקה. היום הפולחן שלה היה שונה. בדרך כלל
כל יום בערב, בסביבות השעה שמונה היא מתיישבת בחדר שלה, מתחילה
את המכתב שלה לעומרי וזורקת אותו. לא מתחילה מכתב חדש. הולכת
לישון ומחכה למחר.
אבל היום לא, היום משהו היה שונה והיום מיטל החליטה להיות
החלטית. היא לא תוותר והיא תכתוב לו את המכתב, וגם תביא לו
אותו.

עומרי,
אני יודעת שאתה כבר לא אוהב אותי כמו פעם,
בטח נעלבת ממני ועכשיו אתה שונא אותי.
אבל אני עוד אוהבת אותך. ואתה יודע שלא התכוונתי להיפרד ממך
ככה בהפתעה.
זה לא היה....

שוב לא הולך לי, טוב, אני אנסה עד שזה יצא כמו שאני רוצה.
היום בצהרים מיטל מצאה את הבוקסר של עומרי. זה ישר הזכיר לה את
אותו יום כשהוא היה אצלה והיא אמרה לו שהיא כבר חייבת לקנות
בוקסר. "כי כבר חם ואין לי עם מה לישון", ככה היא אמרה לו.
והוא, בלי לומר לה כלום חוץ מ'חכי שנייה' קצר יצא מהדירה שלה.
ירד במדרגות (הוא לא אוהב את המעלית) עד הקומה השנייה והביא לה
זוג תחתוני בוקסר מצחיקות שהיא מאוד אהבה.
היום היא מצאה אותם. הם הלבינו כמעט לגמרי בגלל האקונומיקה
המטומטמת הזאת אבל עדיין ראו שם קצת ציורים... היא לבשה אותם
והחליטה, סופית, שהיא תסיים את המכתב שלה ותשים אותו לעומרי
בתיבת הדואר.

עומרי,
היי.. אמממ.. זאת מיטל.
בטח אחרי המשפט הזה כבר אין לך חשק להמשיך לקרוא
אבל אני חייבת לומר לך משהו
אני עדיין אוהבת אותך.. ו...

לא, זה לא הולך. אולי אני אוותר? לא, עוד ניסיון אחד.
מיטל אומרת את זה לעצמה בעודה מסתכלת על הרצפה שכבר הייתה מלאה
בהמון מכתבים מקופלים וזרוקים. לא מהיום, אלא מבכלל. היא אף
פעם לא זרקה אותם. כאב לה הלב מלהסתכל עליהם, אבל היא לא זרקה
והיא לא תזרוק.
עכשיו היה לה את כאב הלב האחרון. היא הסתכלה על הדפים שמוערמים
בערמה קטנה בצד ועוד כמה מסביב והזילה דמעה אחת מעין ימין.
מיד היא נגבה אותה וצחקה. יותר נכון גיחכה, וישר חזרה לכתוב.

עומרי,
החדר שלי כבר חצי שנה מלא בדפים מקופלים
זה כל המכתבים שניסיתי לכתוב לך מאז שנפרדנו.
אני יודעת שאתה מתעלם ממני בכוונה במדרגות כשאתה רואה אותי.
אבל אני בוכה כל פעם מחדש, לא בגללך, בגלל שאף פעם לא סיימתי
את המכתב הזה.
אז הנה, הגיע הזמן. אני מסיימת אותו.
רציתי לומר לך שאני אוהבת אותך. מאוד, עוד לפני שאני מתחילה
לכתוב ולהסביר את עצמי. אם לא תסלח לי אחר כך אני לא אכתוב לך
יותר כלום.
רק שתדע שכל פעם שאני רואה את העיניים הירוקות היפות שלך בחדר
המדרגות, למרות שהן מתחמקות ממני, אני ישר מתחילה לבכות. בגלל
שאני חושבת שהעיניים האלה שונאות אותי. ואני אוהבת אותן בכל
לבי.
ביום שלישי, לפני בערך שישה חודשים בבוקר מישהו שהיה פעם חבר
שלי, קוראים לו טל, בא אליי ותפס אותי ככה סתם בבוקר. הוא שאל
אותי מה נשמע ולפני שהפסקתי לענות לו הוא תפס אותי ונישק
אותי.
ברחתי ממנו בבכי. ידעתי שהוא ירצה למצוא אותי אחר כך. אתה
מבין, כשהייתי חברה שלו הוא היה צועק עליי והיה לנו קשר גרוע,
לפעמים הוא היה מרביץ לי ומכריח אותי לעשות דברים שלא רציתי.
אז ברחתי ממנו. לא עניתי לשיחות שלו ובינתיים הוא לא בא לבקר.

ואז אנחנו היינו ביחד. ואהבתי אותך כל-כך. ובאותו יום שלישי טל
הגיע לפה וקרה מה שקרה. ופחדתי עליך. אז נפרדתי ממך ולא יכולתי
להסביר לך את זה במילים. אתה זוכר איך בכיתי על הכתף שלך ואז
הלכתי משם? אני עוד זוכרת. ועכשיו, טל נסע. מאז הוא היה בא
אליי כל יום, התנהג כאילו כלום לא קרה, כאילו לא ברחתי ממנו אף
פעם והוא שוב היה צועק עליי והיה מכריח אותי לעשות דברים.
ההורים שלו החליטו לנסוע לסין, לגור שם בלי לומר לו והוא נסע
איתם. לפחות זה.
הוא סיפר לי את זה אתמול. עכשיו הוא לא פה. ואני אוהבת רק אותך
ואני חייבת לומר לך שאם אתה עדיין אוהב אותי, לפחות קצת, אז
תסלח לי ובוא אליי למעלה. נהיה לי משעמם פה בלעדיך.
אני אוהבת אותך, ורק אותך. וטל הלך לתמיד.
מיטל

זהו, ועכשיו, רק לרדת למטה ולשים לו את זה בתיבת הדואר.
היא רעדה ובכתה כל הדרך למטה בחדר המדרגות. היא לא ירדה
במעלית, רק במדרגות. לאט. ועכשיו היא כאן למטה. והנה, היא
מכניסה את המכתב הרטוב מעט מדמעות לתוך התיבה של משפחת 'שרון'
והולכת. זהו, עכשיו היא שלמה עם עצמה.

עומרי חזר הביתה בערב. בדק את תיבת הדואר והוציא איזשהו מכתב.
זה היה הכתב של מיטל, המטומטמת הזאת. זאת שנפרדה ממנו ככה
סתם.
חה! איך היא מעזה לכתוב לו משהו.
והוא חשב שהוא כבר לא מרגיש כלפיה כלום. אבל ברגע שהוא הסתכל
על המכתב דמעה אחת, נפלה במורד הלחי שלו מעין שמאל ונפלה על
המכתב.
אז הוא קרא אותו. במשך כל הקריאה אמר לעצמו 'היא סתם משקרת',
'אין לה תירוצים יותר טובים?' ו- 'חה!' אבל הוא לא היה מסוגל
להמשיך לשקר לעצמו.
הוא עלה אליה הביתה וחיבק אותה. שניהם בכו. והלכו לישון ביחד.
בבוקר הם התעוררו וחזרו אחד לשני.

שבוע אחרי זה טל חזר והכניס את מיטל לבית חולים. הוא ראה אותה
ביחד עם עומרי בטעות. ואחרי שעומרי הלך הוא צעק עליה עד שהיא
בכתה ואז הוא בעט בה והלך.
היא התעלפה וכשהתעוררה היא הייתה מלאה בדברים מחוברים לגוף שלה
בבית חולים.
בסוף הנסיעה של טל התבטלה והם חזרו. אבא שלו היה אמור לעבוד שם
והעבודה לא הלכה, מסתבר שהיה לו מזג רע ופיטרו את אותו. אין
שום דבר קבוע, ככה טל הוא אמר למיטל, ממש לפני שבעט בה והיא
התעלפה.