תמר פגשה בגל,
היא אהבה כל דבר בו והעריצה כל דבר בו, חבל.
השפתיים שלו כל כך נעימות וחמימות,
העיניים כל כך עמוקות ותמימות.
בלילה היא הייתה שוכבת לידו,
מקשיבה לדפיקות ליבו.
היא אהבה לשבת וללמוד בעל פה כל פינה,
מהבטן היפה שלו, המיוחדת במינה.
היא עשתה כל מה שאמר לה בלי לשים לב כלל,
היא לא יכלה לראות אותו אומלל,
היא פשוט הייתה שוכבת בוכה,
ודמעות זלגו בתוכה.
היא הייתה מסורה לו ורק לו,
היא הייתה מוכנה להשאר איתו ורק איתו.

גל פגש בתמר,
זה היה סופו המר,
לא יכל להפגש עוד עם חברים,
התנתקו לו החיים, היא גרמה לו לבכות כל ערב לבד מתחת לשמיכה,
כי הוא הצליח רק להעציב במקום לעשות אותה שמחה.
הוא היה בדיכאון כל פעם שהיא לא הייתה לידו,
הוא לא יכל לחשוב אפילו שתמר לא אוחזת את ידו.
הוא אהב אותה יותר מדאי,
אובססיה כזאת שלהפגש כבר לא כדאי.

גל ותמר היו שמחים, והיו להם חיים,
אבל רק שלא פגשו אחרים.
אז יום אחד שהם הולכים, שני חמודים, מתוקים, ידיים אוחזים.
שמחים מפזזים ואז לים, שקיעה הם הולכים.
הבייתה הם כבר לא יחזרו
החיים של שניהם שם נגמרו.