עוד 30 דקות
היא בכתה בתוך החדר, והחליטה שזהו, שנשבר לה, והיא עוזבת.
עוזבת אותו, את השטויות שלו ואת כל החטאים הקטנים שלו שרק פגעו
בה ובכל מי שאי פעם אהבה. היא לקחה החלטה. החלטה של רגע.
והתחילה לחשב איך היא עושה את זה , את מי ואת מה היא לוקחת.
לאן תלך והיכן תשהה ואיך תסתדר. בוהה בחתול השחור והמסכן שלה,
שמתרגיש שגם סופו קרב, מתחכך ברגליה הדקיקות.

עוד 20 דקות
עדיין בוכה ומנגבת את הדמעות במגבת שקנה לה בזמנים טובים יותר.
עולה על סולם, ומבין כל המזוודות מוציאה תיק קטן, היא לא תקח
הרבה. חושבת על כל ההתנצלויות שלו, שהיו שוות לכלום ועל כל
הטעויות החוזרות שלו, ועליה שהייתה כל כך טיפשה ללכת אחריו.
ולא בעיניים עצוות, אלא מרצונה שלה בלבד, בעיניים פתוחות
לרווחה! פושטת את הפיג'מה שלה ודוחסת אותה לתיק עם עוד כמה
לבנים. על השידה היא מוצאת תמונה, ומתלבטת. בוהה בחתול האפור
שלה, שמתחיל לאבד מצבעו ומרגיש שגם סופו קרב, מתחכך ברגליה
העירומות.

עוד 10 דקות
עוד דמעה, ועוד דמעה, זולגות על החזה בזמן שהיא לובשת גופית
לייקרה מוכתמת בדם. הדם שלו ושלה כשהוא פגע בה בפעם האחרונה.
מבט לעבר התמונה , והיא חוטפת אותה ומכניסה גם אותה לתיק. היא
תצטרך בוודאי קצת כסף, מחטטת בכל הכיסים שלו, ויודעת שאם יגלה
זה יהיה הסוף שלה. מושכת באף וסוגרת את התיק. בוהה בחתול
האפרפר שמתחכך בה בפעם האחרונה, ויודע שגם סופו קרב.

נגמר לה הזמן
כבר כל הדמעות יבשו, ומטיילת בדירה בפעם האחרונה שלה, מלטפת טת
החפצים שלו ושוברת את הסיגריות שלו, אחת אחת. מתה מפחד.
החתול הפך לבן. הוא קופץ מהחלון ומילל יללת- צרחה ויודע שזו
צרחתו האחרונה. מביטה מהחלון, רואה אותו בוהה בחתול הלבן, המת
שלה ועולה לדירה.

היא מתחרטת.