אני אוהבת את הלילה. בלילה הכל שקט והעולם נראה נקי יותר.
החושך מסתיר את מה שלא רוצים לראות והכוכבים רק מאירים את הדרך
הנכונה, לא יותר.
כשהיינו רוצות לעשות כיף היינו מטיילות לפנות בוקר במושב
המצומצם שלנו, אני ונטע. או שהולכות לגבעה הקטנה בשדה ומחכות
לזריחה תוך כדי המצאת הרפתקאות משונות שרק נטע הייתה יכולה
להמציא. ואז בזריחה השתתקנו מיד, מתבוננות במראה המדהים שנגלה
לפנינו. הגבעה הייתה המקום שלנו ורק שלנו, לפחות כך הרגשנו
באותם ימים. לא סיפרנו לאף אחד על טיולנו המשונים בלילות ועל
ההרפתקאות יוצאות הדופן ששיחקנו בדמיוננו.
כשנטע פגשה את אביב פחתו טיולי הלילה. נטע השביעה אותי לחכות
לה ולא לטייל עם אחרים, כי הטיולים היו הסוד היחיד ששמרנו
שתינו מהעולם. אז הייתי יושבת ערה בלילות מסתכלת מהחלון אל
החושך שקרא לי והתחנן שאבוא אליו. אך הייתי כבולה להבטחה.
וידעתי שהחברות ביני לבין נטע חשובה יותר מהחושך המפתה.
זמן רב לא יצאתי אל החשיכה, מרגישה את היד הבלתי נראית חונקת
אותי, שוברת אותי חתיכה אחר חתיכה עד שכלום לא נותר מלבד
השיגעון הזה שמעולם לא עזב אותי.
נטע הייתה בורחת בלילות דרך הפרצה בחצר. היא הייתה הכי יפה
בעולם וכל כך רציתי שהיא תיקח גם אותי, אך היא הסבירה שאביב לא
מרשה. תמיד פחדתי שיום אחד היא לא תחזור, כי בעצם למה לה
לחזור? שם בחוץ היה לה את אביב. מעולם לא הבנתי מה נטע עושה
פה. היא לא הייתה כמוני וגם לא כמו הילד שיושב בפינה ומדבר אל
עצמו וגם לא כמו הילדה שבכתה ללא הרף. היא לא הייתה כמו אף אחד
מאיתנו.
נטע הבטיחה שעוד נטייל בלילות כמו פעם. אני סמכתי עליה בעיניים
עצומות.
נטע לא הסבירה לי למה כל לילה היא יוצאת לפגוש את אביב, ואיך
תמיד היא חזרה עם בוכטות של כסף שבו הייתה קונה לנו מסטיקים
ומאיפה השיגה את הבגדים היוקרתיים של "ליידי". גם כששאלתי היא
לא הסבירה.
הרגשתי מידיי לילה איך המחלה משתלטת על גופי, על מוחי. חייבת
לצאת לחושך! אף אחד לא ידע אם אצא. פעם אחת גילו שיצאנו ורק
בנטע פגעו. הם אמרו שהיא משפיעה עליי לרעה והזריקו לה חומרים
משונים שגרמו לה לישון כל היום.
נטע הייתה חוזרת מידיי בוקר, עוד לפני שהאחיות היו מגיעות
לחדרים. היא תמיד הביאה לי משהו קטן איתה. פעם היא הביאה ספר
על ענתי והירח. סיפור על ענתי שרצתה את הירח ולא משנה כמה
ניסתה, לבסוף לא השיגה אותו. לא הבנתי אם המתנה הייתה אמורה
ללמד אותי על אכזבות, או סתם שאתפעל מהציורים היפים של החושך.
לפעמים נטע הייתה חוזרת עם עיניים נפוחות או סימן כחול איפשהוא
בגופה. היא הייתה מסבירה לי שהיא נפלה בדרך החוצה מהפרצה.
במשך הזמן שכח החושך ממני והחל להתנכר לי, מגרש אותי ממנו.
ידעתי שבסופו של דבר אצטרך לבגוד בנטע ולצאת חזרה את החושך
אהובי. בסופו של דבר גם יצאתי כי כבר לא יכולתי יותר לסבול את
החדר הזה, ואת הנשימות הקצובות של 20 ילדים ואת הקירות שסגרו
עליי. ובחוץ הרגשתי בבית כשהחושך ממלא את החלל הריק שבי. והשקט
הזה עזר לי יותר מכל תרופה אחרת שהחדירו לגופי במשך 15 השנים
האחרונות.
ובבוקר שלמחרת נטע כבר לא חזרה. אנשים אמרו שהיא הסתבכה בעבודה
ונרצחה ועוד כל מיניי שטויות לא נכונות. אני ידעתי שהיא לא
הסתבכה בשום דבר. אני ידעתי שהיא ברחה ממני כי ידעה שלא יכולתי
לשמור את ההבטחה היחידה שהבטחתי בחיי. וידעתי שהיא לעולם לא
תחזור אליי ואל הלילה שלנו. לא עוד טיולים שקטים, לא עוד
הרפתקאות מסוכנות, לא עוד זריחה יפייפיה רק בגלל שלא יכולתי
להתאפק. הרגשתי כמו חווה שלא יכלה להתאפק נוכח התפוח מעורר
התיאבון, וחייה לא חזרו להיות כמו פעם. שוב לא אמצא מישהו
שיבין אותי ואת הפחדים הבלתי רגילים שלי מאור היום, מישהו
שיבין למה החושך בשבילי הוא כמו אוויר לנשימה.
יותר לא יצאתי בלילות כי ידעתי שהחושך ואני כבר לא חברים.
והפעם, אם אצא, הכוכבים לא יאירו לי את הדרך חזרה.