אני אוהב תשבצים. רק תשבצים, לא תשחצים ולא תפזורות, וגם לא
תשבצי הגיון ולא תשבצי שלד ולא תשבצים איטלקים.רק תשבצים
רגילים,יש משהו בהם, שאני אוהב. עוד דבר לגבי התשבצים שלי זה
שאני תמיד, אבל תמיד, מסיים את כל התשבץ, לפעמים זה לוקח לי
כמה ימים, אבל תמיד אני מסיים, זאת אומרת תמיד סיימתי, עד
לאותו תשבץ.
הוא פורסם ב"ירחון התשבצים הישראלי" ב5.4.99 , וכבר שהתחלתי
לפתור אותו הרגשתי שמשהו לא עובד, משהו רקוב. סיימתי כמעט את
כל התשבץ בחשד מסויים, עד שנותרה לי מילה אחת, בת 5
אותיות,שהגדרתה הייתה "אדום בפנים וירוק בחוץ", ואני, שאת
החידה הזאת לא שמעתי בחיים, לא ידעתי מה לעשות. היה לי חוק
בפתירת התשבצים- אסור לשאול אנשים, לא משנה מה, אסור!. בלי
לחשוב יותר מדי התחלתי לחפש את התשובה, בלי לשאול אף אחד,
כמובן.
יום אחד עליתי על פיסת מידע קטנה באיזה עיתון,היה כתוב שם שאם
אני רוצה לדעת את התשובה לשאלה 14 מאונך בגיליון 324 של "ירחון
התשבצים הישראלי" עליי להתקשר למספר הבא. אחרי תדהמה קלה
התקשרתי, אחרי 6 טווים ורצון לניתוק אחד, ענו לי, הבחור שענה
לי, נמרוד (לטענתו), המשיך והסביר לי בדרך יפה ומנומסת שיש
אסכולה לא קטנה של פותרי תשבצים כמוני, שאף אחד לא יודע את
התשובה, מה שיותר מדהים זה שלכולם יש חוק, וכמו החוק שלי, הוא
מדבר על איסור מוחלט לשאול אנשים. איזה קטע. "טוב", אמרתי
ונאנחתי, "אז מה עכשיו?", נמרוד הסביר לי שיש מקום, כוכב, שבו
החליטו להתכנס כל אותם אנשים שלא ידעו את התשובה לשאלה 14
מאונך בגיליון 324 של "ירחון התשבצים הישראלי". הזמנתי טיסה,
הייתי חייב.
כשעליתי לטיסה התברר לי שאני הייתי היחיד שבאמת רצה והיה מוכן
לעשות את המסע הזה, טוב לא רק אני, היה גם את ז'ידה, הדייל,
שהצטרף כי גם הוא היה בקטע הזה, של התשבצים.
אחרי טיסה די קצרה הגענו לבטביח, הכוכב שעליו היינו אמורים
למצוא את התשובה. אני וז'ידה ירדנו ואמרנו שלום לטייס ושהיה
נחמד, ז'ידה בכה קצת והתרגש כי הוא אהב כוכבים.
בטביח היה כוכב מוזר, ישר שהגענו נדהמנו,בטביח היה מלא בצמחים
כאלה,שבחיים לא ראיתי, ז'ידה קרא להם מאלונס, כי הוא היה
צרפתי, ולי לא הה מושג איך קוראים להם. המאלונס היו בגדלים
שונים, אבל באותה צורה בדיוק, היו כאלה קטנטנים בגודל של
ציפורן והיו כאלה בגודל של בית.
מספר השבועות הראשונים בבטביח היו קסומים, אני וז'ידה גרנו
במאלון, ואכלו ושתינו ממנו, כל הצרכים האנושיים שלנו מומשו, אך
לזמן מה...
אחרי חודש ושבוע בבטביח, כבר לא יכולתי לסבול את המאלונס,
שנאתי אותם בכל כוחי, לא יכולתי לסבול את המראה שלהם, אליפסה
מעצבנת,והיה בהם משהו שכל כל הציק לי, אבל לא יכלתי לשים את
האצבע על זה, בלילה התחננתי לז'ידה שאני רוצה לחזור הבייתה,
וכך היה.
כשהגעתי לכדור הארץ עברו בו כבר שנתיים,לא האמנתי שכל כך אשמח
לחזור לריח המסריח ולאנשים המגעילים, בדרך הבייתה עברתי בשוק ,
וראיתי מישהו מוכר מאלונס, הוא צעק "אבטיח , אבטיח!" , ואני
התחלתי לבכות. |