היום הגיעו הביתה אנשים עשויים נייר.
אבא פתח להם את הדלת, לחץ להם את הידיים והוביל אותם לעבר
הסלון. אמא חייכה מהמטבח ונגבה את הידיים בסינור והעבירה אותן
על השיער שלה וגם לחצה להם ידים.
אבא הושיב את האנשים מנייר על הספה והביא להם לשתות.
אמא הביאה מגש של עוגיות חמות ישר מהתנור וחייכה אליהם.
אבא קרא לי מלמעלה, אורי, בוא למטה יש לנו אורחים.
זה הבן שלי, אור. אמר אבא וליטף לי את השיער. איזה שיער יפה יש
לבן שלך, אמר אחד האנשים מנייר. כזה זהוב ובוהק, אמרה האישה
מנייר. כאילו הוא ירד ישר מהשמש. יש לו שם מוצלח, נכון? אמר
אבא. אמא חייכה והציעה גם פירות.
לקחתי עוגיה. שוקו- צ'יפס, כמו שאני אוהב. האישה מנייר קמה על
הרגליים וגם האיש והם אמרו שהם מאוד מצטערים אבל הם חייבים
ללכת. קחו עוד עוגיה, הציעה אמא. אולי תשתו עוד משהו? אמר אבא.
האישה מנייר התכופפה והסתכלה עלי. היו לה עיניים כחולות
וגדולות ושיער כמעט כמו שלי. כל כך יפה, אמרה האישה מנייר.
בואי, האיש מנייר אחז ביד שלה ומשך אותה אתו. מה אתה אומר,
ג'וזף, ניקח אותו? הוא כל כך יפה. אמרה האישה מנייר. אני לא
בטוח, אמר האיש מנייר לאבא שלי והם הלכו. מי האנשים האלו?
שאלתי את אבא שלי אחר כך. סתם אנשים מנייר, אמא אבא שלי וחיבק
אותי. אמא ליטפה אותי על הראש וחייכה. הם יחזרו? שאלתי. לא,
אמרה אמא.
אתה רוצה שהם יחזרו? שאל אותי אבא. אני לא יודע, אמרתי. אל
תדאג, הם רק מנייר. אמר אבא.      
1/6/01