עליתי במדרגות הבניין הישן בו אני גר והרגשתי את העייפות
והאלכוהול מכים בי. השעה לא הייתה מאוחרת, במיוחד לא לבחור בן
24 במרכז תל אביב, אבל יום שלם של טלמרקינג  ואחריו כמה כוסות
וודקה עשו את העבודה שלהם, כך שכשהגעתי סופסוף לדלת מספר 7
הייתי כל כך שמח עד שכמעט בירכתי לשלום את הג'וק הענק שקיבל את
פניי כשנכנסתי.
בכלל, חשבתי לעצמי בעודי פושט במאמץ את מכנסי הג'ינס, בניתי
מין שיגרה מסוכנת כזאת, ואני יכול למצוא את עצמי מכור לעבודה
או לאלכוהול, או שאולי זה כבר קרה?... כיביתי את האור והתקרבתי
למיטה בתחושה של אקסטזה שרק אדם תשוש מכיר. למה בעצם אני עושה
את זה? שאלתי במחשבותיי. "הוו, אתה יודע טוב מאד למה." עניתי
לחדר בקול שהפחיד אותי מעט. ואכן, ידעתי את התשובה: כדי לא
לחזור לבית הריק הזה בכל פעם מחדש. בן 24, רווק נצחי וביישן
ללא תקנה שתקוע באותה דירה "זמנית" ועבודה זמנית עוד יותר כבר
שנתיים. במקום להפיל את עצמי למיטה ולשקוע בשש שעות השינה שלי
נפלתי לתוך בור של רחמים עצמיים, ולאט לאט נזכרתי אחורה בזמן,
שנתיים קודם, עדיין רווק אבל עם תקווה לעתיד טוב יותר... נדמה
שבהווה התקווה היחידה שנשארה לי היא להצליח למכור חמישה שואבי
אבק במהלך יום העבודה.
בתוך החושך של החדר ושל העתיד שלי, משהו סנוור לפתע את עיניי.
כל סערת המחשבות הזאת התנהלה מול החלון שבחדר השינה, ומישהו
פתח אור בבניין ממול.
שנייה של הסתגלות והבטתי קדימה. בחלון שממול עמדה בחורה צעירה,
עור בהיר ושיער שטני מתולתל, ידיה שעונות על אדן החלון והיא
מסתכלת החוצה.
כל מחשבות האבדון נשכחו והיא מילאה את מחשבותיי.
עמדתי שם בתחתונים ובהיתי בה כאילו הייתה מלאך, ולמעשה האור
שבהק מאחוריה שיווה לה מראה מיסטי למדי, ואני לא יכולתי להתיק
את עיניי ממנה.
לאחר מספר דקות היא הישירה את עיניה לכיוון שלי ואני הייתי
בטוח שנתפסתי. הפלתי את עצמי מהר על המיטה ושכבתי שם, לבי דופק
במהירות. הרגשתי כמו סוטה ורגשות מצפון החלו מציפים אותי, אבל
הם לא מנעו ממני לקום מהמיטה ולהציץ בזהירות שוב אל החלון חמש
דקות לאחר מכן.
לרגע חשבתי שהלכה, אבל אז קלטתי שהסתכלתי על החלון הלא נכון
ואיתרתי אותה.
היא עמדה כעת מול משהו שנראה כמו כן ציור, וידיה נעו במהירות,
מציירות ציור נסתר.
המראה הקסים אותי ופשוט עמדתי שם, גבי כפוף, מביט לחלון שממול
בהתרגשות של ילד.
מחשבה מוזרה עברה בראשי: בעצם אתה ילד וההתרגשות היא של מציצן.
הרי התרגשת בדיוק כך כשאתה ויואב הצצתם לשכנה עשר שנים קודם
לכן.
למרות שהייתה אמת ברורה במחשבה, סילקתי אותה במהירות והחלפתי
במראה הנערה המציירת.
אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל לא שיניתי את התנוחה עד לרגע
בו עזבה את הציור וכבה האור. כשעשתה זאת חיכיתי רגע או שניים
ויישרתי את הגב.
המהמתי אנחת כאב ונשכבתי על המיטה. תוך כמה דקות נרדמתי, ודי
ברור על מה חלמתי באותו הלילה.

    השעון המעורר נאלץ לעבוד שעות נוספות כדי להעיר אותי
בבוקר המחרת.
כמעט ואיחרתי לעבודה ועל מנת להשיג את הכמעט הזה נאלצתי ללכת
במראה מוזנח. היה זה אחד הימים בהם שמחתי שאני עובד בטלמריקנג,
ושהאדם בצד השני לא יכול לראות את מכנסי הטרנינג וחולצת-הבית
שלבשתי.
חלק ניכר מהחיסרון שבעבודה, כבמרבית העבודות, היה השעמום.
לפעמים הייתי מוצא עצמי יושב ובוהה בשעון הקיר, או משנה את
קולי בחיקויים שונים להנאתם או סבלם של האנשים בעברו השני של
הקו, להם ניסיתי למכור את מוצר השבוע. אבל, באותו היום לא
הייתה הבעיה הזו.
הציירת המסתורית מאמש אולי עלתה לי בכמה שעות שינה, אך זיכרון
ההצצה החיה את יום העבודה שלי, וברגעים של שעמום ניסיתי לנחש
מה ציירה, או מיהי בכלל.
כנראה שהאמרה שטוענת ש"עובד שמח הוא עובד טוב" נכונה, כי מכרתי
12 מנויים למגזין במהלך היום והרגשתי בשיא. מוזר לפעמים איך
דברים כל כך לא משמעותיים יחסית לעולם, גורמים לך להרגיש כל כך
משמעותי.
די ברור שיצר המציצנות תרם לקריירה שלי, עד כמה שהיא נחשבת
לקריירה, וכשסיימתי לעבוד באותו הערב ידעתי מה התוכניות שלי
ללילה.
כשפניתי ללכת למגרש החנייה שמעתי קול שקורא לי והסתובבתי
לעברו.
היה זה שימי, אחד האנשים שעבדו לצדי והורידו איתי כמה טקילות
מדי פעם אחרי העבודה. כנראה שכשרון המכירה הפתאומי שלי הביא לי
פופולריות בעולם הטלמריקנג הקטן שהכיל את המשרד, כי אנשים שאף
פעם לא הסתכלו עליי פתאום שלחו חיוכים, וחלק מהבחורות גם
קריצות.
"תגיד איציק, בא לך אולי לבוא לדירה שלי עוד שעה ככה? יהיו שם
עוד כמה חברה, כמה בנות..."
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לענות. בשנתיים בהם עבדתי במקום
המילים היחידות שהחלפנו היו רק שלום ולהתראות, וגם זה אחרי
שהיינו כבר שפוכים אחרי הפאב.
"גם סיגל תהיה שם." הוא קרץ לי. סיגל הייתה הפצצה של המשרד,
ובנוסף לזה טייקון מכירות. כנראה שהרצון שלך לקנות מכסחת דשא
עולה כשהקול שמציע לך אותה סקסי בטירוף, אפילו אם בכלל אין לך
חצר.
"אממ... אני לא יודע, לא נראה לי היום. קצת עייף אתה יודע..."
עניתי לבסוף, או שאולי חוסר הביטחון דיבר במקומי?
"אוקי," שימי נראה באמת מאוכזב, אפילו פגוע, "אין בעיה אחי,
פעם אחרת." הוא טפח על כתפי והלך.
כשפתחתי את דלת המכונית כמעט והרבצתי לעצמי. "יכולת להיות עם
סיגל הערב!" אמרתי בקול רם.
ואז מה? ענה לי קול מרושע במעמקי מוחי, אני אתפלא אם אפילו
שלום היית אומר לה.
העברתי יד על פניי הלא מגולחות והתנעתי. הקול המרושע עיצבן
אותי, אבל לא רציתי להיכנס לויכוח לוהט עם עצמי.
רוח חמימה מהחלון הפתוח הרגיעה אותי קצת, ועד ליציאה מהכביש
המהיר כבר הייתי רגוע לגמרי.
אומרים שהטכנולוגיה היא האחראית העיקרית לכל הלחץ והעצבים
מסביבנו, אבל מבחינתי אין דבר מרגיע יותר מלנהוג בכביש המהיר,
כשרק רעש האוויר השורק כשמכונית חולפת ליד הטרנטה שלי מפריע את
הדממה.
הרוח נפסקה יחד עם התנועה בפקק גדול, בערך קילומטר מהבית.
אולי חרישת הבארים כל יום אחרי העבודה לא הועילה במיוחד לכבד
שלי, ואם פעם שוטר היה עוצר אותי בדרך הביתה כנראה גם לא
לרשיון הנהיגה שלי, אבל לפחות אף פעם לא נתקעתי בפקק בדרך
הביתה מאוחר בלילה.
בדיוק כשכבר התחלתי להצטער שלא עצרתי לשתות ליד העבודה התנועה
התחילה לזרום ותוך חמש דקות כבר חניתי ברחוב שלי. ראיתי מלמטה
את החלון שלה, וממולו את החלון שלי. מאז שעברתי לדירה הזו לא
החלפתי את התריסים והם עדיין היו באותו צבע צהוב מזעזע שתמיד
מזכיר דברים ישנים.
הורדתי את מבטי אל המדרכה ונכנסתי לבניין.
הגעתי הביתה מוקדם מהרגיל ולמרות שישנתי פחות מחמש שעות בלילה
שעבר לא הרגשתי עייף בכלל.
זיפזפתי בשלט הטלוויזיה מול מסך קטן אבל לא היה כלום מה לראות.
הבעיה הייתה שידעתי שאם אסגור את הטלוויזיה אני אראה דברים
שכלל לא רציתי לראות, מחשבות שהקול המרושע ישמח להחזיר לראשי
בהזדמנות הראשונה שתהיה לו.
אם כך אני צריך הסחת דעת, ואם הטלוויזיה לא מספקת את הסחורה,
ידעתי היטב מה כן יספק.
"בבקשה תהי שם." מלמלתי כשהלכתי במהירות במסדרון הקצר אל חדר
השינה.
והיא אכן הייתה שם, יפה כמו מקודם ואולי עוד יותר, מניעה את
ידיה בחושניות על בד הציור.
כיביתי את האור בחדר וקירבתי כיסא לחלון, לומד את הלקח מאתמול.
היא לבשה גופיה שחורה שהבליטה את מה שכנראה אף פעם לא אראה
מקרוב.
אבל בכל זאת הצורה בה הסתכלתי עליה לא הייתה מינית, בכל אופן
לא לגמרי. היא שימשה מעין מקום מפלט, עיר מקלט בתוך הייאוש
הממשי והלא ממשי.
הרגשתי יותר נינוח בחסות החשיכה ופשוט הישרתי מבט אליה, מדמיין
לעצמי שאני לא מציץ אליה אלא מסתכל ישר לתוך עיניה.
לבסוף, כעבור שעתיים ורבע לפי שעון היד, האור בחדר ממול נכבה
ואני נשכבתי במיטה.
לפני שנרדמתי עלה חיוך על פניי, הרגשתי רגוע וגם משהו מעבר
לזה... הרגשתי אהבה.

    הדבר נמשך כך כל השבוע. פיתחתי לעצמי מעין שיגרה חדשה,
נטולת אלכוהול אבל בדיעבד אני חושב שלא פחות הרסנית.
נדמה שהציירת לקחה חלק גדול מהזמן הפנוי שלי, אפילו יותר
מהאלכוהול. במהלך אותו שבוע המשכתי להצטיין בעבודה וקיבלתי עוד
כמה הצעות למסיבות ומפגשים שונים, משימי ומעוד כמה חברה שאף
פעם לא טרחו אפילו לשמור על דלת המעלית פתוחה בשבילי, ובטח שלא
לומר לי שלום.
סירבתי לכל ההצעות, כמובן. הרי הייתה לי בכל ערב פגישה קבועה
מראש שלא יכולתי לבטל, אבל כעבור כמה ימים קרה משהו כל כך בלתי
צפוי, עד שלרגע שכחתי אפילו את הפגישה הזו.
סיימתי לעבוד מוקדם באותו הערב, וזו הייתה אחת הפעמים הבודדות
שעשיתי את זה מהיום בו התחלתי בעבודה.
לא שלא הייתי זקוק לכסף של שעות נוספות, אלא שלפתע היה לי למה
לחזור הביתה.
בכל מקרה, אולי בגלל זה קרה שאני וסיגל עזבנו את המקום באותה
שעה, ופתחתי בשבילה את דלת המשרד. היא חייכה אליי חיוך שלא
הטעה בכוונותיו וחיכתה שגם אני אצא.
"איציק, נכון?" היא שאלה כשאותו חיוך עדיין על פניה המושלמות.
יפה מאד, את עובדת איתי כבר חצי שנה ויודעת איך קוראים לי.
בראבו !
"כן." עניתי בביישנות בלתי נשלטת.
"איך זה שלא יוצא לנו לדבר אף פעם, אה?" היא צחקקה.
אולי בגלל שאת דואגת להסתלק מהמקום בכל פעם שאני מתקרב.
"לא יודע. אולי צריך לשנות את זה." עניתי.
"אולי באמת..." אמרה והתקרבה אליי, "מה אתה עושה הערב?"
לרגע הפסקתי לנשום. אני יודע שזה נשמע פאתטי ודמיוני, אבל אני
נשבע שזה מה שקרה.
"אהה... אני די עסוק הערב... עייף את יודעת." מלמלתי לבסוף.
"אתה בטוח?.. אני בטוחה שאתה עוד תתעורר..." אמרה והתקרבה עוד
יותר. הרחתי את הריח הנהדר שנדף משיערה, אותו הריח שנשמתי
בנשימות עמוקות בכל פעם שעברה לידי. כמעט ואמרתי לה כן, אבל
המרחק בין כמעט למציאות רחוק מאד, ואני נשארתי נאמן לציירת,
אפילו אם היא לא ידעה על קיומי.
"לא. אני מצטער אבל אני חייב לזוז. ביי." אמרתי והסתלקתי משם,
משאיר אותה ואת הריח הנהדר שלה לעמוד לבד בכניסה.
נסעתי במהירות הביתה, מחליף את ריח השמפו שלה בריח הגז על
הכביש.
ידעתי שלא ייקח הרבה זמן עד שסיגל הפגועה תפיץ איזו שמועה
מרושעת, כי הרי לפי השקפת העולם שלה בחור שמסרב לסיגל לוי
כנראה הומוסקסואל, אבל לי הייתה פגישה ואיכשהו הייתי גאה בעצמי
שנשארתי נאמן לבחורה שלי, לציירת המסתורית שלי, למרות שהקול
המרושע ידע היטב שהמצב רחוק מלהיות איך שתיארתי אותו.
הגעתי הביתה די מהר ועליתי במרץ במעלה המדרגות. פתחתי את הדלת
בהתרגשות, אך זו התחלפה באכזבה כשראיתי שהיא לא שם.
חיכיתי בערך רבע שעה מול החלון, ואז הרעב הכריע אותי וניגשתי
למטבח הקטן שלי.
הוצאתי חבילת המבורגרים מהמקפיא אבל מבט אחד בקציצות הלבנות
והחבילה הייתה בפח,  לפני שיתחילו לעלות בי מחשבות על
צמחוניות. לפי התאריך האחרון לשיווק היא הייתה צריכה להיות שם
כבר 3 חודשים קודם.
בלית ברירה לקחתי שוב את מפתחות המכונית מהשולחן ונסעתי
לקניות.
כמה מצרכים בסיסיים והרבה חטיפים, עוד מנהג שסיגלתי לעצמי בגלל
שגרת ההצצות שלי.
הלכתי במהירות עם שקיות הניילון שחותכות בידיי ולפתע נשימתי
נעצרה בפעם השנייה לאותו היום: ממש לפניי, 4 מטרים ואולי פחות,
הלכה הציירת, ידיה מחזיקות קופסת קרטון גדולה.
בהיתי בה עד שפתאום היא מעדה והקופסה נשמטה מידיה, כל המצרכים
מתגלגלים על הכביש.
קפאתי על מקומי ואז רגליי נעו באופן לא מודע לכיוון שלה. בלי
לחשוב הרגשתי את הפה נפתח ומציע לה עזרה.
"כן, תודה." היא אמרה במבטא צרפתי ובחיוך שחייב אותי בחיוך
גדול משלי.
אספנו יחד את הדברים לתוך הקופסה ואחר כך עזרתי לה לשאת אותה
אל המכונית (את הקופסה כמובן...). כמעט וכרעתי תחת משקל הקניות
שלי ושלה אך המשכתי ללכת כשהיא ממלמלת מילות תודה.
"אני ממש חייבת לך. אני מיכל דרך אגב." אמרה והושיטה את ידה.
לחצתי את ידה בהרגשה סוריאליסטית.
"נו?..." שאלה.
"מה נו?"
"לא תגיד לי את השם שלך?" אמרה בחיוך.
צחקתי צחוק נבוך ואמרתי לה.
היא צחקה ושמה יד על כתפי. "ממש הצלת אותי היום איציק... יש
איזו דרך שאני יכולה להשיב לך תודה?"
אם מקודם נעצרה נשימתי, עכשיו הייתי יותר קרוב לחנק.
"אהה... לא... זה בסדר." פלטתי וידעתי שאני אצטער על זה אחר
כך.
"אתה בטוח? יודע מה... בוא אליי הערב לכוס קפה או משהו... מה
אתה אומר?" שאלה.
"אוקי... אני אשמח." אמרתי, "נתראה."
"חכה רגע." אמרה ואחזה שוב בכתפי.
"מה?"
"אתה לא רוצה לדעת איפה אני גרה?"

    שעתיים מאוחר יותר הייתי בדרך אליה.
השתדלתי שלא יהיה סיכוי שתראה אותי יוצא מהבניין הסמוך אליה.
העדפתי להסתיר את העובדה שאנחנו שכנים בינתיים, רק ליתר
ביטחון.
זו הייתה היציאה הרצינית הראשונה שלי עם בחורה מאז ימי התיכון
ומיותר לציין כמה התרגשתי, אך בכל זאת נקטתי אמצעים שלא היו
מביישים שום בלש מתחיל כך שבסופו של דבר נראה היה כאילו באתי
מהכיוון הנגדי לבניין שלי.
צלצלתי באינטרקום והיא ענתה בקול שהעלה את הטמפרטורה בכמה
מעלות בתוך החולצה הצמודה שלי.
"קומה שנייה. תעלה." היא אמרה, ואני עשיתי כדבריה.
כשעליתי במדרגות חשבתי איך הכל יכול להשתנות מעכשיו. תחושה
מוזרה עברה בראשי ואני תהיתי מהי.
"קוראים לזה תקווה מזוינת." אמרתי לעצמי וצחקתי בשקט.
היא פתחה את הדלת ונראתה כמו משהו בלתי אפשרי, חיזיון של יופי
בשמלה שחורה צמודה.
התקרבתי לנשק את לחיה אך היא הסיטה את ראשה כך שנישקתי את
שפתיה. המגע היה נפלא ואני השתדלתי בכל כוחי לא להסמיק.
"תיכנס, תרגיש חופשי." היא לחשה, "אני אביא לנו שתייה."
התיישבתי על ספה בסלון דומה לשלי, אלא שליד הסלון שלה הוא נראה
כמו חיקוי זול.
למרות המקום הקטן נראה היה כאילו הכל נלקח מתוך מגזין עיצוב
נודע, והרשימו במיוחד התמונות שהיו תלויות על כל קיר פנוי.
"כן, אני ציירתי אותם." אמרה כשחזרה, בידיה שתי כוסות יין.
"יפה מאד..." אמרתי והשקנו את הכוסות.
"את מציגה בגלריה או משהו כזה?" שאלתי.
"בקרוב... הרגשתי שהיה חסר לי משהו אבל אתמול השלמתי ציור חדש
שלדעתי משלים את סדרת הציורים שאני רוצה להציג."
ניסיתי בכל כוחי להעמיד פנים שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"רוצה אולי לראות אותו?" היא שאלה ואני לא יכולתי שלא לחייך
באושר. בכל הלילות בהם השקפתי עליה היה לי די זמן לזכור את
תווי פניה וגופה, אך מעולם לא ראיתי את הציור שציירה.
"בוודאי." עניתי והלכתי אחריה לחדר השינה.
כמו הסלון, גם הוא דמה לחדר השינה שלי במבנה, אך היה רחוק ממנו
עשרות שנות אור מבחינת העיצוב. מיטה זוגית גדולה תפסה את מרבית
המקום, ובקצה החדר ליד החלון ניצב  כן הציור, מכוסה בבד לבן.
"למען האמת, אתה הראשון שרואה אותו אז אני קצת מתרגשת." אמרה
ותפסה את קצה הבד בידה העדינה. אני חייכתי אליה.
"אני קוראת לו "המציצן."" אמרה ופי נפער בתדהמה כשמשכה את הבד
הלבן וגילתה את הציור.
מיד הבחנתי  בתריסים הצהובים, ומתוך חרכי החושך שביניהם ניבטו
אליי עיניים, העיניים שלי.