קניתי כבר מחברת חדשה. היא כ"כ חלקה ולא כתוב בה כלום. עדיין
לא מספרתי את הדפים. עדיין לא כתבתי ומחקתי וכתבתי שוב.
עדין לא בכיתי עליו. עדיין לא כעסתי עליה. עדיין לא נתתי
כותרות עדיין לא פיסקתי. היא פשוט נקיה.
אני צריכה לסדר את החדר שלי. חבל שהוא לא נקי כמו המחברת החדשה
שלי.
ומה אם לא יהיה לי במה למלא את המחברת. מה אז אעשה? אולי אכתוב
שירים. אבל הם יכולים להימחק בדיוק כמו סיפורים. זה מוזר למחוק
סיפור. זה כמו למחוק מחשבה או זיכרון. רק שעם סיפור אתה מוחק
הרבה יותר. אתה מוחק אהבה חדשה או הפסד צורם.
כשקניתי את המחברת הזו התרגשתי. עכשיו אני רצינית. ממש
רצינית... חצי שנה עברה ואני מילאתי אולי 40 עמודים.
מאז כבר רבתי עם החברים- ולא כתבתי על זה, וצחקתי- גם על זה לא
כתבתי.
אני כבר לא יודעת מה ואיך ומי לכתוב. אני רק רוצה להרגיש יותר
טוב. וכשמוציאים מרגישים יותר טוב. זה מה שאני תמיד אומרת. אז
למה אני אף פעם לא מוציאה. אני רק כועסת. מאוד כועסת. על מי?
אני לא ממש יודעת. אולי על כולם, אולי על אף אחד, אולי על
עצמי.
אז המחברת ריקה ולי אין מה לכתוב. איחולי לקניית המחברת. אלה.
ברכותיי.
לכי חפשי נושאים. את תמיד תמצאי אותם בסוף. ותשארי צבועה כמו
שאת תמיד.