זה כבר ארבעה ימים שאני משלשלת.
זה כבר ארבעה ימים שאין לי יותר אמירות מוצקות.
פעם הכרתי איזה צחיק אחד, שהיה סטודנט לרפואה אלטרנאטיבית.
צחיק, נהג לאמר שאם מישהו משלשל כל כך הרבה, זה אומר שהוא לא
מסוגל להתמודד עם מה שיש לו בחיים.
"ומה קורה אם למישהו יש עצירות?" שאלתי.
"אם למישהו יש עצירות..."  עצר צחי לרגע וראו עליו שהוא לא
יודע "אם למישהו יש עצירות אז....".
 העברתי משקל מרגל לרגל, אני שונאת שאומרים דברים סתם, זה
מביך לראות מישהו שמבלבל לך את המוח, אתה יודע שהוא משקר, הוא
יודע שאתה יודע, ושניכם מעמידים פנים שהכל סבבה.
"בוקר טוב" התערב האחראי משמרת "מה קורה פה? שולחן חמש כבר שעה
מנופפים לך עם הידיים".
עזבתי את צחי בשקט ונתתי לו זמן לחשוב.
בשולחן חמש, ישב בחור צעיר עם איזו מישהי, שהיתה יכולה להיות
אמא שלו, אבל היא לא היתה.
"לקחתי מהם הזמנה, וחזרתי אל צחי, "דיאט קולה והפוך במאג. נו
חשבת כבר על מה זה אומר?"
"אני לא זוכר" הוא אמר, "אני צריך לבדוק, זה רשום לי באיזו
מחברת   בבית".
בסוף המשמרת התיישבנו בשולחן מספר אחד, והזמנו כמעט כל מה
שרצינו מהתפריט.
אני הזמנתי כמעט תמיד סלט, וצחי היה מפציץ במנות הכי כבדות
שיש.
בסוף הארוחה, הוא היה מדליק סיגריה, ואומר שאם הוא לא היה עובד
פה, הוא היה סוגר חודשים בלי לאכול אוכל אמיתי.
הוא היה אז בסוף השנה השניה ללימודים, הייתה לו את לימור, חברה
שלו.
כשהמסעדה היתה ריקה, צחי היה מספר לנו כמה זה נפלא לזיין את
אהבת חייך, לא לעשות אהבה, לא להתנות אהבים לזיין.
היינו אומרים לו שישתוק וייתן לאכול, אבל הוא התעקש תמיד לרדת
לפרטים הכי קטנים שלא ענינו אף אחד, חוץ מאת סעיד הרוחץ כלים
הערבי, שהיה נשען על הקיר בחולצה לבנה גדולה ומלוכלכת ובולע
בצימאון כל מילה.
צחי היה ממשיך ומתאר, רק כשלימור הייתה נכנסת למסעדה עם הקסדה
ביד, הוא היה מפסיק לדבר,הפנים שלו היו מתרככות והופכות למשהו
אחר לגמרי, והדיבור שלו היה הופך להיות דיבור של ילדים קטנים.
זה היה אז, שהיינו דופקים כל יום משמרת, ומרגישים קצת חסרי
חיים אבל עם הרבה כסף על הנשמה.
יום אחד, צחי הפסיק להגיע, הפלאפון שלו לא היה זמין, ולאף אחד
לא היה את המספר שלו בבית.
האחראי משמרת היה מחומם עליו ואמר שעל הזין שלו צחי מקבל את
הטיפים באשראי שנשארו לו מחודש שעבר.
המשכתי לעבוד עוד שבועיים בדיוק עד שעזבתי. את צחי החליף יואב,
שחשב שהוא ברמן שמועדון חשפניות בהוואי, והיה מקפיץ  ומסובב כל
בקבוק שהיה לו ביד.
בסוף פיטרו אותו, אחרי שכל פעם שמישהו היה פותח בקבוק קולה,
הכל היה נשפך לכל עבר.
אבל אני כבר לא הייתי כשפיטרו אותו, המשמרות בלי צחי הפכו
להיות ארוכות ומשעממות.
את צחי פגשתי שלוש שנים מאוחר יותר באיזה בר מפוקפק ברומא.
חייתי ברומא בדירה קטנה עם שותף שהיה יהודי הומו מאוסטרליה.
הסתובבנו ביחד די הרבה, למרות שבפועל לא ממש סבלנו אחד את
השני.
אני הייתי אתו כי לא הכרתי כמעט אף אחד והוא היה הולך איתי לכל
מקום בשביל שיהיה לו עם מי לדבר את העברית שלו.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ג'רמי ככה קראו לאוסטרלי ניסה
ללכת על הקוים של המדרכה בלי ליפול, ואני הלכתי כמה מטרים
מאחוריו כדי שהאנשים ברחוב לא יחשבו שאנחנו ביחד.
בדיוק יצאנו מאיזה מועדון קטן בחלק המערבי של רומא.
כל הערב שמו מוסיקה של שנות השמונים וג'רמי רקד עם חבורה גדולה
של תיירים אמריקאים.
מידי פעם הוא היה עוצר וניגש אלי מזיע כולו "כשתרצי ללכת תגידי
טוב?"
"אני רוצה ללכת".
"טוב, עוד חמש דקות הולכים".
וככה נשארנו איזה שמונה שעות.
לקראת שלוש התחלתי ממש להתעצבן לקחתי את המעיל שלי ואמרתי
לג'רמי שאני הולכת.
"אל תלכי לבד" הוא אמר ולא הפסיק לרקוד.
לא יכולתי יותר לסבול אותו, ואת כל מה שקשור בשנות השמונים.
קמתי והלכתי, ג'רמי מיהר ללכת אחרי ולא הפסיק עד הסיבוב שמעבר
לפינה לזמזם את W M CA ולעשות תנועות עם הידיים.
בחוץ היה קור כלבים והמעיל ממש לא הצליח לחמם.
עמדנו בפיאצה ונציה וחיכינו לאוטובוס הלילי שיבוא וייקח
אותנו.
האוטובוס היה מלא ילדים ונשים שמנות עם חצאיות מיני.
ג'רמיה החזיק ביד אחת חבילת של פרינגלס אדום, וביד השניה את
העמוד של הדלת בשביל לא ליפול.
בכל פעם שהאוטובוס עשה פניה ג'רמי הסתובב מסביב לעמוד כמו
חשפנית במועדון לילה.
בכלל לא שמתי לב כשהגענו לתחנה שלנו, וג'רמי צעק לנהג שיעצור.
הנהג בלם בבת אחת, כנראה כי לא הצליח לסבול יותר את
ההתחרמנויות של ג'רמי עם העמוד של האוטובוס שלו.
כל הנוסעים באוטובוס עפו קדימה, ולג'רמי עפה הקופסא של
הפרינגלס מהיד.
"תגיד לי איך אתה נוסע?" הוא צעק לנהג "כל הפרינגלס עפו לי
מהיד".
הנהג לא ענה לו, זה כבר 20 שנה שהוא עושה משמרות לילה, והוא
למד שעם השיכורים אין לו מה לדבר.
"בוא הנה" צעק לו ג'רמי  "תעזור לי לפחות להרים אותם"
"עזוב שטויות" אמרתי לו אני "נקנה למטה עוד פרינגלס.
"שום נקנה למטה" צעק ג'רמי ונהיה כולו אדום "אני לא זז מכאן עד
שהנהג הזה לא מזיז את התחת השמן שלו מהכסא ואוסף לי את
הפרינגלס בחזרה לקופסא אחד אחרי השני".
האנשים באוטובוס כבר התחילו להתעצבן ואז ניגש אל ג'רמי כושי
אחד גדול עם זקן צרפתי, החזיק אותו בצווארון של החולצה והעיף
אותו מהאוטובוס.
ג'רמי מלמטה התחיל לרוץ אחרי האוטובוס המתרחק ולצעוק שכולם הם
אנטישמים בני זונות.
התיישבתי על הספסל של התחנה וחיכיתי שג'רמי יירגע, הייתי עייפה
ולא היה לי כוח אפילו לדבר.
פתאום מעבר לכביש בבר מלא בטיפוסים מפוקפקים אני רואה את
צחיק.
השארתי את ג'רמי לקלל וחציתי את הכביש.
זה באמת היה צחיק, הוא עמד על הדלפק ושתה רום עם מיץ אגסים.
הוא היה כל כך בהלם לראות אותי ששעה הוא לא הפסיק לשאול אותי
מה אני עושה שם.
סיפרתי לו שעברתי לגור באיטליה, כי החיים נראים מפה אחרת
לגמרי, ובארץ כבר התחיל לשעמם.
צחיק סיפר לי שהוא נפרד מהחברה שלו אחרי שהיא בגדה בו עם איזה
שמוק שהיא פגשה בריקודים של הסלסה בנמל.
"לימור?" שאלתי.
"לימור" הוא אישר.
"אז מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"התחתנתי" הוא אמר.
"מזל טוב" אמרתי. ובלב חשבתי שזה מוזר שקודם הוא מספר לי על
לימור, ורק אחר כך על החתונה.
בחוץ ג'רמי הפסיק לקלל אגזוזים של אוטובוסים, ועכשיו הוא סתם
ישב על הספסל  עליו אני ישבתי קודם, ונראה שקט ולא מזיק.
"קוראים  לה יונת" הוא אמר ואני לא סבלתי אותה  רק בשביל השם,
"אנחנו בירח דבש".
הוא אמר את המילים האלו והעיניים שלו היו כל כך עצובות.
"בא לך לשתות משהו?" הוא שאל והזמין לעצמו עוד שסיבוב של רום
ומיץ אגסים.
"כוס מים" ביקשתי מהבר מן שבזמן ובמקום אחר היה יכול להיות
צחי.
"ואיפה יונת?" שאלתי
"ישנה במלון" הוא אמר "איזה קטע שאני פתאום פגשתי אותך ככה".
"באמת קטע" אמרתי ושתיתי את כל המים בשלוק אחד.
"אתה יודעת למה זה הכי קטע?" הוא אמר בלי לחכות לתשובה "את
זוכרת ששאלת אותי מה זה אומר כשיש עצירות?"
הנהנתי בראש.
"ואת זוכרת שלא ידעתי"
המשכתי להנהן.
"אז זהו שעכשיו אני כבר יודע".
"ומה זה אומר?" שאלתי אני.
זה אומר לשתות שלושה רום אחד אחרי השני, בבר מפוקפק ברומא,
לדעת שהתחתנת לפני פחות מ- 24 שעות רק כי לא היית בטוח שתוכל
להרגיש כמו שהרגשת פעם.
שכולם חוץ ממך יודעים איך החיים שלך עומדים להראות, ולא רחוק
היום ובו הילדים שלך ייסתכלו עליך במבט אטום וקצת מרחם, כמו
שאתה היית נוהג להסתכל על אבא שלך.
ג'רמי הביט בנו מצידו השני של הכביש, פתאום הוא כבר לא היה
נראה כל כך מאוס. עם הקופסא הריקה של הפרינגלס הוא היה נראה
כמו ילד קטן, תמים ולא מזיק.
נתתי לצחיק נשיקה על הלחי, ויצאתי מהבר.
בדיוק כשחציתי את הכביש עבר עוד אוטובוס לילי, השעה כבר היתה
כמעט חמש.
"עזבי את האוטובוס אמר ג'רמי, נלך ברגל. עד שנגיע, כבר יפתחו
את המאפייה למטה ונוכל לאכול קוראסונים טריים.
החזקנו את הקופסא הריקה של הפרינגלס אחד מכל צד, וצעדנו, משפחה
קטנה ומאושרת הכי לאט שיכולנו, בשביל לא לפספס את הזריחה.