אז זה הסיפור. עכשיו, אחרי עשר שנים הרבה יותר קל לחשוב עליו,
ולהיזכר בכל הפרטים. קצת קשה לי להיזכר כי זה עדיין כואב.
לפעמים, בסיוטים שלי, אני חושבת לעצמי שאני עדיין מאוהבת בו,
ובדיוק באותה צורה ילדותית ותמימה של לפני עשר שנים. לא חשבתי
עליו כל-כך הרבה זמן, ואז הוא הופיע בחלום שלי לפני חודש בערך
ומאז הוא לא יוצא לי מהראש. חלמתי שאני מזמינה אותו אלי הביתה,
ושאנחנו מתנשקים המון, ושהוא פוגש שוב את אחותי הקטנטונת, אותה
הוא לא ראה 9 שנים. זו הייתה פגישה מאוד מרגשת מבחינתי. מאוד.
אבל בואו נתחיל מההתחלה, טוב?

"כל-כך חם היום! למה הם מוציאים אותנו לאולם ספורט בחום הזה?"
התלוננתי בפני חברתי הטובה. כיתה ה', עוד שנה עוזבים את בית
הספר. סתיו חם ומגעיל. רק חודש מתחילת השנה. דלית הביטה בי,
משכה בכתפיה, והתלוננה בחזרה. "אני כל-כך חיכיתי כבר לשיעור על
המחשב. זה כל-כך מעצבן שדווקא עכשיו הם חייבים להפריע!" חייכתי
אליה, הלכנו יד ביד אל אולם הספורט ותפסנו לעצמינו מקום טוב
מקדימה.

הבטתי מסביב. סולמות היו תלויים על הקיר, הטבעות היו קשורות
לתקרה, ליד חבלי הטיפוס. מתחת לסל הקדמי היה שולחן ועליו כמה
בקבוקים קטנים, מבחנות, משקפי מגן ושאר ציוד שכזה. הבטתי לשם
וחיכיתי. "דלית, מה זה כל זה?" שאלתי. "אין לי שמץ!" הכריזה.
"אבל זה נראה די מסקרן, כל זה, לא?" שאלתי. "לא ממש. מילא היו
שמים איזה מחשב עם תכנה מגניבה. זה לא ממש מעניין אותי..."
הצהירה, והמתינה בסבלנות.

האולם החל להתמלא. בכל מקום ישבו ילדי בית הספר, מצייצים
בהתרגשות. לא בכל יום מוציאים אותם משיעור. ה'ו"וים', כמו
שקראנו לבוגרי בית הספר בשנתם האחרונה, ישבו מסביב וקשקשו על
שיעורים, עבודות וכדומה. אורנה המנהלת נכנסה. דממה השתררה.
"אני שמחה ששמתם לב שאני כאן. יפה מצידכם. עכשיו, קראתי לכולם
לכאן משום שיש לנו מרכז חדש למדעים בבית הספר ואנחנו נתחיל
להפעיל בו חוגי מדעים. שאול בא לספר לכם על החוגים החדשים.
תקשיבו טוב, אולי זה יעניין אתכם!"

אדם מבוגר צעד קדימה. במבטא מזרחי כבד הציג את עצמו כמנהל מרכז
המדעים. מאחוריו עמד בביישנות מופגנת איש עם כיפה על הראש. הוא
היה באמת יפה תואר ופניו נמתחו בחיוך מתוק. "תכירו" הציגו
שאול, "זה אלי, הוא ילמד כימיה ופיזיקה בחוגים. הוא גם ידגים
לכם חלק מהניסויים שתבצעו בחוג הכימיה." הבטתי באלי, מרותקת.
אז זה שמו של האדם המדהים הזה...

"שלום לכולם, אני אלי, ואני רוצה להראות לכם כמה דברים קטנים
שאני אוהב." החל אלי בהרצאה. הוא הראה לנו פיצוצים, שריפות,
ושאר דברים שילדים קטנים צפויים לאהוב, ואני התרכזתי רק בו כל
הזמן הזה. "דלית, מה את חושבת על אלי?" שאלתי את חברתי בלחישה.
"איכס, הוא מכוער! הוא שחור! למה, את חושבת שהוא יפה או משהו
כזה?" שאלה בהתגרות. שתקתי. לא ידעתי מה לענות. "כן." עניתי,
נחרצות.

"הודיה ודלית! נא להיות בשקט!" צעקה המנהלת מהקצה השני של
האולם. הסמקתי והשתתקתי. אלי הרים את פניו והביט בי. כשהוא
הסתכל לתוך העיניים שלי, הרגשתי ברקים בבטן. את המשך ההרצאה לא
שמעתי, כי עיניו של אלי היו קבועות בי, ושלי בו. לא יכולתי
לחשוב על כלום. בסוף ההרצאה, הודתה אורנה לשאול ואלי. היא החלה
לשלוח את הילדים חזרה ללימודים, לפי הכיתות. ו'3, ו'2, ו'1.
כשהכריזה ה'3, קמנו, דלית ואני ורצנו חזרה לכיתה. כל היום לא
הפסקתי לחשוב על אלי.

"תודה לאל שנגמר היום הזה!" הכריזה דלית, ילקוטה על גבה, עומדת
בתחנת האוטובוס. "להת', הוד!" נפרדה ממני. "להת', דלית!"
קראתי, חורזת את שמה. הלכתי לסבתא, עוקבת אחרי חבורה רעשנית של
ילדי כיתות ב' או ג'. פתחתי את הדלת עם המפתח שהיה תלוי על
צווארי, שמתי את התיק בחדר המשחקים, והתיישבתי בחדר האוכל
להכין שיעורים. בינתיים הגיעה גם אחותי הקטנה הביתה. "הייתם
היום בהרצאה, נכון?" שאלה אותי. "כן! אתם לא?" שאלתי, מתגרה.
"לא, אמרו לנו שזה רק לכיתות ד', ה', ו'. מה היה?" שאלה אותי.
סיפרתי לה בקצרה, משמיטה בכוונה את אלי. העברנו את אחר הצהריים
עם סבתא ובערב, כשאמא הגיעה, ביקשתי שתרשום אותי לחוג כימיה.
כשהסכימה, לא הייתה מאושרת ממני. הלכתי לישון וחלמתי על אלי.

יום רביעי אחר הצהריים. היום הראשון של החוג. רצתי כל הדרך
מהבית של סבתא לבית הספר. התיישבתי בשולחן בדיוק מול שולחן
המורה. הנחתי את המחברת החדשה, שהתעקשתי לקנות, ואת הקלמר שלי
על השלוחן. ישבתי בסבלנות וחיכיתי. לפתע נהרו כל הילדים אל
הכיתה, ולאחריהם, מחייך אלי חיוך כה מתוק, עד שהמיס אותי
לגמרי, היה אלי. הוא התנצל על האיחור, הניח את תיקו על השולחן,
והחל את השיעור. כל השיעור היו עיניו נעוצות בעיניי, ועיניי,
כמובן, בעיניו. בקושי רב התרכזתי במהלך השיעור.

בסוף השיעור הוא ביקש מתנדב להישאר להרים את הכיסאות,
והתנדבתי. כשסיימתי, הוא ישב בחוץ על כיסא וקרא עיתון. לקחתי
כיסא והתיישבתי לידו. "אלי, אני הודיה..." גמגמתי, מסמיקה
כולי. "אני יודע. המנהלת צעקה את שמך היום." הוא לקח את ידי
הקטנה בידו, לחץ אותה קלות ואמר, "אני אלי, הודיה. יש לך שם
יפהפה." הבטתי בו, לא מאמינה, מסמיקה עוד יותר, אם דבר כזה היה
בכלל אפשרי. ישבנו ודיברנו על מחשבים, על החוג, על הילדים, על
החיים שלו. הוא היה נשוי, בן 27 אז, שני ילדים. הוא אמר את השם
שלי בצורה כה מיוחדת. מאז אף אחד לא אומר את השם שלי כך, וזה
כל-כך חסר.

כך עברו השבועות, חייתי מיום רביעי לרביעי, ריחפתי לגמרי על
עננים. אהבתי אותו. התאהבתי בו. זו הייתה אהבה כל-כך תמימה.
כל-כך ילדותית. הייתי נחושה לא להראות לאף אחד מה אני מרגישה
כלפיו. השקעתי המון בלימודים והציונים שלי זינקו לשמיים.
ההורים, כמובן, היו מרוצים מהשינוי הזה ולא שאלו שאלות
מיותרות. ובכל רביעי, אחרי החוג, היינו נשארים ומדברים. סוף
השנה הגיע. הוכרז שנפתחת קייטנת מדעים וכמובן שהצטרפתי, משום
שאלי עמד להיות שם מדריך. נהניתי בקייטנה, נהניתי להיות ליד
אלי.

כיתה ו'. אני כבר ילדה גדולה וסימני נשיות ראשונים ניכרים על
פני גופי. השנה הצטרפתי לחוג הפיזיקה נוסף על חוג הכימיה.
הייתי מוכרחה יותר זמן עם אלי. אחרי החגים, נכנס שאול לכיתה
והכריז כי יערוך מבחנים והמצטיינים מבין הילדים יקבלו שיעורי
העשרה. המבחן היה קלי קלות בשבילי. אלי אמר לי אח"כ שהוצאתי
מאה עגול. כך הצטרפתי לחוג למצטיינים. הרצאות מעניינות, חוגי
כימיה, פיזיקה, ביולוגיה ואלקטרוניקה, אבל הכי חשוב - טיולים.
טיולים שאלי ליווה.

אני זוכרת טיול אחד במיוחד. נסענו לנחל ליד בית שמש. באוטובוס,
ישבתי לידו, ראשי מונח על חזהו, ידו מחבקת אותי. שאבתי כל-כך
הרבה ביטחון, כוח ואהבה מגופו. כל-כך הרבה שלווה. הגענו לנחל.
הטיול התחיל. אלי ואני הלכנו אחרונים, ידו הקרובה אליי מחבקת
אותי והרחוקה נתונה בידי הרחוקה. כששאלו אותו לפשר מעשיו,
הסביר, "היא זקוקה לעזרה ראשונה..." וכשאף אחד לא שמע, הוסיף
באזניי רק מילה אחת, שגרמה לי להסמיק: "...באהבה..."

היה טיול אחד בו האוטובוס נתקע ברחוב מוצף ולא יכולנו לצאת.
הגיע האוטובוס השני לחלץ אותנו, ואלי עמד ותפס את הילדים שעברו
בין האוטובוסים. כשקפצתי אני, הרים אותי, חיבק אותי חזק, הביט
לרגע קט בעיניי והוריד אותי בבטחה. חיכיתי לו עד שעלו כל שאר
התלמידים והמלווים, וחזרנו לאותו ספסל, לאותה תנוחה. שאול שאל
אותנו מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים, בדיוק. אלי אמר לי כשהוא
ראה אותו מגיע, להעמיד פני ישנה. כך עשיתי. אלי הביט בשאול
בתמימות, שהצחיקה אותי כל-כך, וענה "שאול, היא נרדמה עלי. עזוב
שטויות, תן לילדה לישון..."

הפעם הכי מפחידה הייתה כשכולם ירדו מהאוטובוס, פרטלאלי, יעקב,
המורה לאלקטרוניקה ואני. לא ידענו שיעקב עדיין על האוטובוס,
חשבנו שכולם הלכו כבר. הוא התכופף ונשק לי, ונשקתי לו בחזרה
ואז ירדנו מחובקים מהאוטובוס. כשהסתובבתי אחורה, לוודא שלא
שכחתי כלום, ראיתי את יעקב, נועץ בי מבט מלא שנאה. הוא ראה
הכל. מאז תיעבתי אותו. הוא אפיו זרק עלי פעם מלחם רותח בטעות,
מה שלא הוסיף בדיוק לאהבה שלי אליו... הצלקת, אגב, קיימת עד
היום, אם בא לכם לאמת את דבריי.

כך עברו הימים, ובכל יום חוג, הייתי מחכה בחלון, לראות את
המכונית הקטנה שלו חונה, ואותו יוצא ממנה, משקפי השמש על
עיניו. באחד מאותם הימים רבנו, וברחתי. צעקותיו, "הודיה!
הודיה!" עוד מהדהדות באזניי, אפילו אחרי כל השנים האלה. בערך
שבוע אחר כך, היינו בשיעור, כרגיל, וכשהרמתי את ידי להצביע,
גיליתי דבורה, עוקצת אותי ליד בית השחי שלי. התחלתי לצרוח
בכאב. אלי לקח אותי הביתה ושם לי קרח ווידא אחר-כך שהעוקץ יצא.
הוא נשק לי והלך לדרכו.

ובכן, בתחילת אותה השנה, הודיעה לנו אמא שהיא בהריון. חודש
שלישי.  התחלנו לחשוב על שמות לתינוקת, כי כבר ידענו שזו תהיה
בת. הבטתי באמי ואחותי, והצעתי בפשטות, "אלינור!" ההצעה
התקבלה, ואכן נקראה הזאטוטה אלינור, נחשו אתם למה. בסוף השנה,
הייתה הזאטוטה בת שלושה חודשים ולקחתי אותה איתי למסיבת הסיום.
הרמתי אותה על ידי וניגשתי לאלי. הוא הביט בי בפליאה. "אלי, זו
אחותי... אלינור." הוא הביט בי, כלא מאמין. חייכתי אליו,
ונישקתי את התינוקת על זרועותיי.

שבוע אחר כך, קיבלתי משקפיים. כמה פחדתי שאלי לא יאהב אותי עם
המשקפיים עליי... הייתה מסיבת סיום בבריכה, והגעתי בלי
המשקפיים. שמתי אותם בכיס. נשכבתי על המגבת שלי, לבושה בגד ים
מקסים, שהבלי, משום מה, את התכונות הנשיות החדשות שלי. אמרתי
לו שיש לי משהו להראות לו, אבל הוא מוכרח לספר לי את האמת לגבי
אותו הדבר. הוא הבטיח. שמתי את המשקפיים החדשות על עיניי.
הבטתי בו דרך אותן זכוכיות. הוא הביט בי ואמר, "מתוקה שלי,
הודיה, חשבת שלא אוהב אותך עם המשקפיים? ברור שכן! את אפילו
יותר מתוקה עכשיו!"
חייכתי בבישנות והסמקתי. כך שכבנו על המגבות, אחד ליד השניה,
מחובקים, כרגיל, עד שהגיע הזמן ללכת. אז הבנתי, שלא אראה אותו
יותר לעולם. אני לא חושבת שהדיכאון מהידיעה הזו עבר אי פעם.

וזהו, זה הסיפור. עכשיו אתם מבינים הכל. ועכשיו יותר קל לי על
הלב, ואולי עכשיו, אחרי עשר שנים, אוכל להשאיר הכל מאחוריי.