[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חלק ראשון

לא תמיד את יודעת להגדיר את הרגע המסויים בו אשה הופכת לצייד:
את התחדדות החושים המאפשרת שמיעה של פרטי שיחה רחוקים, את
מיקוד האישונים בפרטי גוף מאפיינים בתנועה, את הנחיריים
המתרחבים לקלוט ניחוח בושם מעורר.

רותי זכרה את התחלת אותו הערב כמשעמם, ולא הייתה יכולה לפרט גם
אילו נדרשה לכך. וודאי הגיעה למסיבה הזו עם חבר או חברה
סטודנטים שחשו צורך לחגוג אחרי כליאה ממושכת בבית, וגררו אותה
איתם. עשן המנגלים שהתנופף לתוך נחיריה ושרף את עיניה הדומעות
דיכא בה כל רצון להתיידד עם מי מהקרואים הבלתי המוכרים.
המוזיקה שבקעה טראנסית מן הרמקולים הכבדים מנעה שיחה אקראית,
וצמצמה את הצורך בפטפוט חסר שחר עם אלו שהכירה: ניע יד חיוך
והנהון ראש הספיקו כדי לצאת ידי חובה.

הדבר הראשון שרותי זכרה בבירור מאותו הערב היה מראה גבה של
המלקטת. הייתה לבושה בשמלה דקת כתפיות בצבע אדום כהה, והחזיקה
צלחת חד פעמית צבעונית בשמאלה. בימינה אחזה בפגיון. לא, לא היה
זה פגיון אמיתי תיקנה רותי רושם ראשוני, אלא מזלגון פלסטיק
דמוי שנהב מגולף כפגיון, והאשה ביצעה בעזרתו טקס ציד מדוקדק.

תחילה סרקה בעיניה את ה שולחן עליו היה מונח האוכל. אחר,
התבייתה על מטרתה בעין ימין ואז בשמאל. שלחה את הפגיון לצוד
משהו מעל השולחן והשליכה אותו לפיה, זורקת את ראשה לאחור כדי
לחוש את הטעם טוב יותר, עוצמת עינים ומנענעת את שיערה מצד לצד.
כאילו קצות שיערה  המסרקים את גבה החשוף עד למחציתו יגרמו לה
לחוש טוב יותר בטעם של המעדן.

משלא יכלה עוד להכיל את סקרנותה, התקרבה רותי אל שולחן הכיבוד.
כמעט ולא הופתעה כשראתה שורה של עוגות קצפת אישיות שחסר מראשן
התות. כן, ניתן היה לצפות למשהו מעין זה.

חשה את שרירי גבה נדרכים, והמתח חולף לאורך הזרוע והאמה, וכמו
מתוך עצמו מגיע אל כף היד. ראתה עצמה מלקטת שש עוגות קצפת
מעוטרות בתותים, ומניחה אותן כאבני דרך, מסמנות את היציאה אל
המרפסת. חייכה לעצמה כשהניחה את העוגה השישית - אף אחד לא יפול
בפח כזה, צריך לחשוב על תחבולה אחרת. היא זקוקה למבוך,
למלכודת, למערכת חוטים בלתי נראים שינחו את המלקטת ויוליכו
אותה אליה.

כמעט בטרם סיימה את המחשבה, צצה מולה השמלה האדומה ומזלג
הפגיון, והעיניים האלו, העיניים המחפשות מבקשות בוחנות. פעם
בעין ימין, ופעם בשמאל, כאילו היתה ציפור. אלא שרותי מעולם לא
ראתה ציפורים בעלות עיניים כחולות כל כך. תחושת ההצלחה גאתה
בבטנה, טפיחת השכם העצמית, גאוות הצייד.

"את מבינה בתותים במקרה? יש לי בבית ערימה שלמה, ואני מחפשת
מישהו שיודע להכין מהם ריבה." השלימה את המשפט ונזפה בעצמה
מיד, זו טעות, המלקטת תעדיף גישה פחות ישירה, מה עושים עכשיו?

החיוך. החיוך הוא שכבש את ליבה, בכך אין ספק. החיוך האיטי,
המתרחב עד שיכיל את שאריות כתמי הצבע האדמדם שהותירו התותים על
לחייה. "אהלן, אני נועם. יש לך מבטא נורא מעניין, מאיזה מוצא
את? רוסיה, רומניה? למה את חושבת שצריך לקלקל תותים להפוך אותם
לריבה? אני אראה לך דרך יותר טובה. איזה שיער נעים יש לך. איפה
המכונית שלך?"

רותי נגררה סביב זרועה האוחזת של נועם, מוצפת בים השאלות
ובניחוח הלימון המתקתק שעלה מגופה, ניערה עצמה לשמע השאלה
האחרונה והבחינה שהגיעו למגרש החניה. שלפה את השלט הרחוק מהתיק
ואותתה למכונית, מנסה לעקוב אחרי השיחה החד צדדית משהו.

ורגע לפני שנסעו משם, בעוד היא סוגרת את הדלת ומתיישבת במושב
ליד רותי, הישירה אליה נועם מבט ואמרה:" את יודעת, אי אפשר
לצוד מישהו שלא רוצה להיות ניצוד."

בדרך עברו ליד צומת סואן, ורותי חייכה כשראתה את השלט המזמין
שהוצב עשרים מטרים לפני הדוכן. חייכה ועצרה לידו, יוצאת מן
המכונית וארנקה בידה.

נועם הביטה בה בתמיהה. "למה קנית ארבע קופסאות של תותים? אמרת
שיש לך המון תותים בבית." הוסיפה בנימה מתלוננת קמעה.

"נכון." חייכה רותי. "אמרתי. ואני לא אוהבת לשקר לנשים יפות.
עד שנגיע הביתה באמת יהיו לי המוני תותים בבית."

הן הביטו זו בזו, והחיוך התרחב לצחוק. רותי סימנה אחר כך את
הנקודה הזו כנקודת המפנה: הרגע בו שמעה את צחוקה של נועם.
כאילו התרחב העולם סביבה פתאום לכלול בו מנגינה מופלאה, כאילו
צייר אקספרסיוניסטי שרבט במכחולו שקיעה במשיחות מכחול, כאילו
נסגר סביב צווארה קולר מוזהב בנקישה.

"אני? יפה? בגיל ארבעים?" נועם ניערה את השיער החום החלק
והארוך להבליט את אניצי השיבה השזורים בו בנדיבות, ומשכה
בכתפיה בביטול "אולי הייתי פעם, לפני עשר שנים." רותי שתקה
בתשובה. מדוע גיל צריך להוות סייג משמעותי ליופי?

בכניסה לבית פתחה רותי את הדלת לרווחה, כשהיא מצהירה על תקלה
במערכת החשמל. "משהו זמני לגמרי, אני פשוט צריכה להזמין חשמלאי
שיתקן את הקצר."

הן רחצו את התותים לאור הנרות, ושטפו אותם לקיבה עם הרבה יין
לבן. ודיברו. דיברו המון. אפילו יותר מהתותים. על נושאים של
טעם, על נושאים של שטות. על גברים ששברו את ליבן, על שאיפות
שמאז ומעולם, על סדר אינטרפרטציות ומשמעות.

"אני מחפשת את האחד והיחיד, המשלים והמושלם, החצי השני שלי."

"ואת בטוחה שקיים יצור כזה? ומה אם אין חיה כזו? ומה אם קיים
אבל נמצא במקום כל כך רחוק שאין לכם שמץ של סיכוי להפגש? למה
לא פשוט לתת לתשוקה להניע את המהלכים ולקטוף את הרגע במקום
להמתין לאחד המושלם?"

"כמובן שקיים, וכמובן שנפגש. זה עניין של זמן. זמן וסבלנות.
העולם לא מושלם, כמובן. אבל אפשר לעשות אותו טוב הרבה יותר אם
מתעקשים על הדברים החשובים, כמו אהבה, כמו התמסרות. תשוקה זה
רק חלק אחד מהשלם."

נועם שתקה בתשובה. לרותי היו כל התשובות, ולה רק שאלות. אולי
הגיל הוא שמוחק את הפסקנות וזורע ספקנות. בסוף היא תתפשר, כמעט
כולם מתפשרים. זה באמת עניין של זמן.

"למה פקידה במשרד החקלאות דוקא?" החליטה נועם לשנות כיוון.

"כי אין לי כוח ללמוד כמו שעושים אלו ששרתו איתי בצבא, בכל
אופן לא כרגע. והעבודה הזו כרוכה במגע עם קהל, בונוס חיובי
מבחינתי." רותי חשבה שאילו הייתה לומדת באוניברסיטה וודאי
הייתה מוצאת עצמה טובעת בספרים וחשוכת מגע אנושי בסיסי. חשבה
ולא אמרה.

"למה קוראים לך נועם?" שאלה רותי. "זה לא שם של בן?"

"כן. בדרך כלל. ההורים שלי קיוו שיוולד להם בן אחרי שלש בנות,
והעניקו לי את השם למרות העובדות שניצבו מולם. גם טרחו לחנך
אותי כמו בן: לטפס ולצלוח, ללכת מכות, לשאוף תמיד למקום
הראשון, לקנות תמיד את הכי משוכלל, לנסות תמיד טעמים חדשים,
לטייל עוד ועוד."

רותי חשבה ששמעה משמעות נסתרת. שורה חסרה בין המלים.

"ניסית פעם להיות עם אשה?" פלטה שאלה חפוזה, בולעת את המלים
כמעט בטרם יצאו.

"לא." החזירה נועם. "אבל זה מסקרן אותי. ואת?"

"לא. גם אני לא. כלומר כן הייתי. רוצה זאת אומרת." רותי הסתבכה
והשתתקה. פניה של נועם היו מוארות בהבהובי הנר, ועיניה
מוצללות. השתיקה בחדר התעבתה כליל סערה חשוך המתרגש ובא.

ואז משכה אותה נועם ונשקה את עורפה, ורותי דבקה בה. השתיקה
הפכה לחשיכה סמיכה של פוך רך וענוג, לטבוע בה בעונג של ניצנוץ
הנר עד שכבה.

אחרי שוך הסערה הגיע השקט. רותי הביטה בנועם הישנה לאור השחר
החיוור, ואחר ניגשה לתיבת החשמל להוריד בה פקק. לא כדאי לשקר
הרבה לאשה יפה, חייכה לעצמה, רק מדי פעם, ולצורך מטרה טובה.
נשכבה למול נועם, שואפת את ניחוח השינה השלווה העולה מנשימותיה
ולחשה: "אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך
אלוהי."




חלק שני

נועם התעוררה עם שחר, מתמתחת לקראת היום החדש. פיתלה את גופה
העירום על השטיח המחוספס, וחייכה בזוכרה את הלילה. כן, זו
הייתה חוויה ששווה לעבור. החליטה לנער עצמה בעזרת קפאין, עברה
דרך תיבת החשמל, והרימה את ממסר הפחת בדרכה להדליק את הקומקום.


התיישבה עם ספל הקפה על כסא שיזוף שמצאה במרפסת, נותנת לרוח
הבוקר הקרירה להעלות חידודים בעורה החשוף, ולקרני השמש
הראשונות לסנוור אותה. תמיד הכל ברור יותר בשעות הבוקר
המוקדמות, חשבה לעצמה בנינוחות, כאילו היום מערבל דברים בשאינם
במינם.

אתמול, כשסיפרה לה רותי על כך שעלתה לארץ לבדה בת חמש עשרה, לא
נתנה לה לראות עד כמה התרשמה: מעשה אמיץ הוא לנטוש מולדת,
חברים, משפחה, שפת אם. מעשה שמתאים לבת מזל אריה, אמרה לרותי
אתמול, והתכווצה מכאב כשסיפרה לה זו בהתלהבות מהו תאריך יום
הולדתה. זו לא אשמתה, היא לא יכולה הייתה לדעת שזהו יום הולדתו
של כליל. ולא יכולה הייתה לדעת שמקריות אכזרית תוסיף ותקבע את
יום עלייתה לארץ ביום מותו.

נועם עצמה את עיניה וחשבה על כליל. הקצתה לעצמה חמש דקות
מרוכזות ביום להתמקד בדמותו. מדוע נגזר על אם לקבור בנים? כף
ידה ליטפה אותו בעיניים עצומות, מנסה לזכור אותו מרגע בואו
לעולם ועד למותו, בן עשרה מרדן בתחתית צוק במדבר יהודה. למה?
למה?

נשמה עמוקות, והניחה את זרועה על עיניה, נותנת לחושך להרגיע את
הייאוש. נשבעה לעצמה לפני שנים שלא תיתן ליסוריי המצפון לשתק
אותה. לא אשמתה היא שבחר לברוח מהבית כדי לטייל, לא פגם כלשהו
בחינוך שנתנה לו, לא עונש שקיבלה משמיים. תאונה. תאונה. גורל
עיוור.

אחרי אותו טיול קטלני סירבה לצאת לעוד הדרכות טיולים, ישבה
במשך חצי שנה בביתה, נותנת לשקט ולייאוש לזרוע בה זרעי מוות.
בועז הוא שהציל אותה, הראה לה דרך לחיות, ונתן לה סיבה לרצות.
מאז החליטה למצות כל יום ויום עד תומו, כי מי יודע אם יהיה
מחר?

שמעה רחשי תזוזה עולים מן הדירה, וציפתה לבואה של רותי, עטופה
בציפה דקה שקופה, מסיטה את שערה הבהיר מתוך עיניה. "בוקר טוב
נסיכה." אמרה, קולה מבליע את הקנאה הקלה שחשה למראה הגוף הצעיר
מולה. כל היום לפניה, כל החיים לפניה, כל כך הרבה עוד לנסות,
כל כך הרבה עוד לטעום. כן, וכל כך הרבה עוד לטעות, הוסיפה
לעצמה נאנחת בהשלמה.

"אני צריכה ללכת להדרכה היום, בעוד זמן קצר."

"אני אתלבש. שניות, ואני כאן." רותי קפצה בחזרה לתוך הדירה
וחזרה תוך פחות מדקה, לבושה בסגנון ליל אמש: ז'קט ספורט
אלגנטי, ומכנסי קורדרוי בצבע סגול מבהיק.

"את רוצה לבוא איתי? אז אולי כדאי לך משהו יותר... פחות חם?
מדובר אחרי הכל בטיול בחוץ."

"כן, כמובן, לא חשבתי." רותי קפצה שוב בבהילות לדירה, וחזרה
תוך דקה, הפעם לובשת מכנסי ג'ינס וחולצת טי מודפסת.

"זה בסדר?" התנשפה.

נועם סקרה אותה שוב, והחליטה לוותר על הערה לגבי נעלי העקב,
כדי לא לפגוע. "בואי, שבי לידי, נפטפט. אני רוצה קודם לגמור
בשקט את הקפה שלי."

רותי התיישבה למרגלותיה, מתמקדת כולה בידיים האוחזות ובשפתיים
הלוגמות, ונועם הצטמררה מתשומת הלב המרוכזת. עצמה את עיניה,
והניחה את הכוס לצידה, מתירה לידיים המשוטטות על גופה העירום
לעשות בו כרצונן.

יש עוד זמן. אפשר להתעכב.




בזמן ההדרכה הייתה נועם אחרת לגמרי. הייתה מודעת לכריזמה
שנשקפה מעיניה, לקול הסמכותי שבקע ממנה כשהפגיזה את הקבוצה
שתחת חסותה בנתונים סטטיסטיים על מספר זני השרכים הנכחדים בכל
שנה, על ההבדלים הדקים ביניהם, מה עוזר לכל אחד בתחרות העזה על
מקורות מחיה.

נועם חייכה לעצמה כשחשבה על מבוכתם של מאזיני ההדרכה למשמע
השיר הפרובוקטיבי אותו ציטטה בתחילת הסיור, מטעימה שוב ושוב את
מילה תותים ועיניה נעוצות ברותי במקום בספר שבידיה. כמעט צחקה
בקול רם כשהסמיקה זו למשמע המילה זין בסיומו של השיר, כאילו לא
הייתה מורגלת בשימוש במלים מפורשות. נועם לעומת זאת תמיד חשבה
שכל מה שניתן לעשות מותר גם לומר.

חשבה גם על אנחת הרווחה הגלויה על פניהם של משתתפי סדרת
ההדרכות כשהגיעו אל הגן, כפי שהובטח. לעתים קרובות היו מוצאים
עצמם בסיור אחר מזה שאליו נרשמו, כשהמדריכה שלהם החליטה ברגע
האחרון שיהיה יותר מעניין לדון הפעם בנושא שונה לחלוטין. אותה
פעם בה ויתרה נועם על סיור ארכיטקטוני בתל אביב הישנה, ובמקום
זאת הסבירה את מנהגי החיזור והרביה של התוכים בפארק הירקון
שיצאו לחופשי מגן החיות הסמוך, ודאי שמורה לדיראון בליבם.

בזווית מבטה עקבה אחרי רותי, לראות מה מידת העניין שלה
בהסברים, ולא התפלאה כשתפשה מדי פעם פיהוקים וראש מתנודד
מעייפות. כשהסתיים הסיור הציעה לרותי לחזור לביתה על מנת
להשלים שעות שינה, אבל זו סירבה. "חשבתי." אמרה והסמיקה "חשבתי
לישון אצלך אולי."

נועם משכה בכתפיה. למה לא. הבית הגדול ריק, והשקט מהדהד
בחדרים. נסעו שתיהן למושב בוואן הירוק של נועם.

הצהרים היו שקטים, ורק טרטור המכונית זיהם את אויר האביב
המבושם ציוצי ציפורים, כשהגיעו למושב. נועם פתחה את דלת הנהג,
הניחה רגל אחת על האדמה, ומיד התחילה להתמתח. לא משנה כמה
לילות ישנה במקום אחר, בכל פעם שחזרה הביתה חשה כאילו התעוררה
מחדש לעולם אחר.

רותי יצאה לאיטה, ונראתה אבודה על רקע האבק, לבושה בגדים יקרים
מדי ונוצצים מדי ליום חול. גם אחרי שנועם לקחה אותה ביד ובחרה
לה משהו מהארון, עדיין נראתה תלושה. אולי היה זה המבט הסהרורי
בעינים, אולי המצח התוהה הוא שהשאיר את הרושם, אולי העובדה שלא
נתנה לנועם לצאת מטווח ראייתה, כאילו דבקה בה.

בסוף היום הבינה נועם את גודל הפרוייקט שלקחה על עצמה כאשר
הניחה לרותי להזמין את עצמה. כמו ברווזון חסר אהבה שעבר התנייה
למראה ראשון של רכות כלפיו כירכרה רותי  סביבה ללא הרף, נאמנה
כצל. נועם הייתה מוכרחה להודות שכל הברק הנוצץ שהיה בה התמוסס
לאור היום. נשארה רק צעירה מבולבלת, תוהה, מעוררת בנועם את
התחושות האמהיות שלה, שהחלידו בשנים האחרונות.

"את רוצה לישון באחד החדרים כאן? את יכולה להשתמש בחדר של
כליל." הציעה נועם.

"חשבתי ש..." אמרה רותי, והביטה לרצפה. "חשבתי שלא תרצי. החדר
הזה נראה כמו חנות מזכרות."

נכון, חשבה נועם. אבל צריך מתישהו להעביר מזכרות לאיחסון בלב.
כבר חמש שנים עברו מאז נספה, והכאב לא התקהה. אולי ריחוק מן
החפצים שהיו שלו יטשטש את נוכחותו היומיומית בעורקיה.

"זה בסדר, תרגישי בבית." אמרה, ולא הוסיפה.

עברו ימים. רותי השתקעה, ונועם ראתה שניסתה להרגיש בבית. בכל
ערב כשחזרה מן העבודה בעיר הגדולה הייתה רותי מחדשת את זר
הפרחים על שולחן האוכל, ושתיהן היו מקנחות את הארוחה בשטיפת
כלים משותפת: נועם רוחצת ורותי מנגבת ביסודיות. אבל כל ערב
לקראת סיום הקפה הייתה עולה בה מעין צעקה, ונועם ידעה שאין
מנוס אלא לדובב אותה.

"כן רותי. ספרי לי מה קורה. שוט." אמרה לה ערב אחד, כשהרגישה
את הבועות מתערבלות עד שכמעט הגיחו מבטנה של הנערה.

"אני לא מבינה אותך. מה את רוצה ממני? למה את מצפה ממני?"
התפרצה רותי, כמי שחיכתה כבר שנים לשחרור. "על איזה תקן אני
כאן? תחליף בת? אשה קישוט? רציתי להיות..." סיימה בקול ענות
חלושה והשפילה את ראשה "רציתי להיות אהובה."

נועם בחנה אותה בעיון. מתעכבת שוב על השפתיים העדינות, על
העורף הדק, על קימור האגן הרך. נאנחה. איך תסביר בלי לפגוע?

"את אהובה. את יודעת שאני אוהבת אותך. בואי אלי." חיבקה את
רותי, מאמצת אותה אל לוח חזה, והוסיפה בלבה: זה היה ארוע. חד
פעמי. את בחרת בי, ואני בך, וזו הייתה חוויה שלא ניתן לשכוח.
חוויה חד פעמית שלא תשכח לעולם. נשקה לשיערה, וחשה את רעידות
הגוף בתוך חיבוקה. נאנחה; כל אחד לומד את מגבלות האפשר. כל אחד
בזמן ובמועד שנקבעו לו.

לעתים לומד האדם בעצמו, ולעתים בעזרת שליחים, סוכני הגורל עלי
אדמות הנוגעים בחייו  נגיעות קלות ולא מודעות, ומסיטים אותו
לנתיב אחר. בין שליחיה סוכניה של נועם יכלה למנות את ניר,
שהדביק אותה באהבתו לטיולים, ואת בועז כמובן. בועז נחת עליה
כמעט שנה לאחר מותו של כליל, מחזר בעקשנות נחישות ועור פילי,
כמו שרק טייס דבק במטרתו מסוגל לעשות. הסיר ממנה את הצעיפים
השחורים ואילץ אותה לפתוח חלון אל זריחה חדשה.

בכך שהציל אותה מן הבור קשר אליו את נועם בעבותות, לעולם תתמקד
בו כשיכנס לשדה ראייתה, לעולם תהיה מודעת לנשימותיו, לקרבת
עורו. ולעולם לא תוכל לשכוח את כליל כל עוד היה מולה.

בועז היה המאהב המוכשר ביותר שנועם פגשה מעודה, והיו לא מעטים
שבילו בין זרועותיה. התרפיה שרשם לנועם כללה העלאת זכרונות
מחייו של בנה בזמן שהיה מענג אותה. מתכון בטוח לאובדן החשק
המיני, אלמלא היה בועז אמן כפי שהיה. באופן בלתי צפוי גרם
העירוב הזה לתוצאה הרצויה, ונתן לנועם לצוף מעל למים לנשום
אוויר, הוכיח לה שיש חיים אחרי המוות.

נועם ידעה שבועז הוא שגאל אותה, אבל הצימוד האכזרי בין ריח
גופו לזכרון בנה הרחיק אותו ממנה לבסוף. החיכוך המתמיד בגלד
גרם לה לזרוק אותו מביתה. בשנים שעברו מאז הספיקה להתחרט על כך
עשרות פעמים, לחשוב שאולי הפצע היה מתאחה טוב יותר בעזרת ילד
משותף.

בועז היה ההוכחה החיה לכך ששליחים לא בהכרח מקבלים תמורה
הולמת. אילו הייתה פוגשת אותו בנסיבות אחרות אולי היה סיכוי
לקשר ביניהם. בכל פעם שרצתה לשלוח יד ולנגוע בגורלה של רותי
צפו מולה פניו של בועז המתקדרים למשמע פקודת הגירוש שקיבל,
והניאו אותה מלהתערב.

עד היום בו, כששלחה את רותי העירה לעבוד, ניצבה מול לוח העץ
בחדר של כליל, ועיינה בתוספת הטריה שנחרטה בו. "באשר תמותי
אמות, ושם אקבר. כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני
לבינך."

אני בובתן, חשבה לעצמה נועם. בידי החוטים להניע את הסובבים
אותי. ואני מוכרחה להניא את רותי, כי בנתיב בו היא הולכת אין
תקווה. אין פריון. אני זקנתי, ולא עוד יהיו בנים ברחמי. אבל
היא שיכולה עדיין לבחור, מוכרחה לבחור בחיים, ולא במתים. ואם
לא תדע זאת לבד, אבחר בשבילה, סיכמה לעצמה נועם. ואולי אזכה
ממנה לנכדים, הבהב לו הרהור אחרון לפני שכיבתה אותו בכוח.

באותו הערב הודיעה לרותי שיוצאים לבלות, וחייכה לעצמה במרירות
כשראתה את עיניה של זו נוצצות. "את יוצאת לבלות. לא אני. את.
עם בועז. הוא בחור טוב."

"אני ובועז? ומה איתך ואיתי?" נענעה בראשה לשלילה לעבר רותי,
ושמעה את כל האויר והמוטיבציה יוצאים בשריקה דקיקה מגופה.




חלק שלישי

בועז חשב שהוא די מחבב את רותי. עם השיער השטני הארוך, הפנים
העגולים, והעיניים הגדולות המסתכלות על העולם, הייתה יפה על פי
כל סטנדרט אפשרי. היה בה תום נעורים, הייתה אינטיליגנטית למדי.
מה עוד אפשר לבקש מבחורה? אה, כן. היא גם עבדה במשרד החקלאות,
באגף המאשר עובדים זרים. בהחלט נקודה חיובית במשא ומתן.

שעשע אותו כשנועם ביקשה ממנו לקחת את רותי לבלות, יכול היה
לראות את המחשבות צועדות בסך מאחורי עיניה הכחולות ועורה
הדבשי, כאילו הייתה זו חובתה למצוא לו תחליף הולם אחרי שזרקה
אותו - המשיכה לנסות ולשדך לו נשים.

עיקם קצת את פיו ומתח את צווארו, חשב שאולי באמת הגיע הזמן
לעשות משהו בנידון: ההורים לוחצים שהשעון מתקתק, שלא כדאי
לבנות על מודל צ'רלי צ'פלין ולהיות בשנות השבעים לחייו אב
לפעוט. אבל השעמום הצפוי לאדם נשוי הרתיע אותו. להכנס מרצונו
לקשר קבוע עם אחת מבנות המושב הפרימיטיביות, ולנהל איתה שיחה
מייגעת על מספר הביצים שהוטלו במשק, נשמע לו סיוט.

חשב שאילו היה העניין בידיו בלבד היה מעדיף בהרבה לצפות
בתהלוכה הזו של נשים יפהפיות שנמשכו אל כפות הידיים הגדולות,
אל המוח המבריק, אל כנפי הטייס, אל השיער השחור הקצוץ ללא רמז
לקרחת בגיל שלושים וחמש. דמיין אותן הולכות מולו, כמו תהלוכת
אופנה אישית למענו, לבושות עור  בלבד, כלי קיבול לתאוותו. והוא
יושב מולן, מחזיק את הזין המתארך שלו, ומדגים להן את תכולת
ביצי היהלום של טייסים.

נשבע לעצמו לפני ארבע שנים שלא יתן לעצמו להפגע עוד. אחרי
שסולק ממעונה של נועם ביצע תחקיר, עבר על כל שלב ושלב בתהליך
כיבוש היעד, וסימן לעצמו נקודות לשיפור. לעולם, לעולם לא יתן
לעצמו להגיע שוב לעמדת נחיתות כזו. לעולם לא יחשוף עוד את
נקודות החולשה שלו בפני אשה. זו הייתה חוויה חד פעמית שהלקח
ממנה לא יישכח לעולם.

בינתיים ניסה למצות את כל מה שניתן מהמשק אותו קנה בהחלטה
חפוזה, כשרצה להיות קרוב אליה, ולא הצליח למכור בשוק מוצף
חקלאים כושלים. החליט להוכיח שהוא מסוגל להצליח בכל מה שינסה,
גם בשטחי עניין שהיו רחוקים ממנו ביותר, כמו גידול תותים.

כשביקשה ממנו נועם לקחת את רותי לבלות, כמעט ומיאן, אך נוכח
שעדיין אינו מסוגל לסרב לה, לא באופן ישיר. החליט להדגים לרותי
בילוי בחלקת התותים. שתדע מה צופנים לה חייו של מושבניק, במה
הוא מבלה את ימיו ולילותיו. הפתיעה אותו כשנעתרה, ועוד יותר
כשקלט מעין סחף תת מימי של חוסר רצון לבוא איתו, כאילו אולצה.
מעניין, רשם בפנקסו המחשבתי, מה ניתן להוכיח מזה?

אחרי חצי שעה של סיור פנתה אליו במבוכה. "אני יכולה לקטוף מעט
תותים?"

בועז ביצע חישוב מהיר של עלויות. מחיר התותים היום כמעט עשירית
ממחירם בראשית העונה, וחסרונם של קילוגרמים אחדים לא יורגש
באופן משמעותי, במיוחד אם תקטוף אותם בעצמה. לעומת זאת מחיר
הטובה שהוא עושה לה ייגבה ביום מן הימים, וככל שתרבוץ האבן על
מצפונה כן ייטב, ובריבית דריבית.

"כן, כמובן. קחי כמה שאת רוצה. רק תרשמי כמה לקחת, כדי שאוכל
לסדר את הספרים ולזכות את הסעיף המתאים. את משוגעת על תותים,
נכון?" ראה את ההנהון וההסמקה, ורשם לעצמו שיש כאן נקודה נוספת
להשעין בה מנוף.

בקול רם ובתנועות ידיים רחבות נתן הוראות לפועלים התאילנדים
שעבדו בחממה, משביע אותם לבל יגעו בשערה משערות ראשה, ובה בעת
מורה להם לכבדה במים צוננים ובכריכים.

אחר כך נפרד והלך משם, עבר דרך מכוניתו, וחמק ממנה אל החורבה
הסמוכה, ששמשה אותו למעקב אחרי העובדים הזרים. לא פעם תפש אחד
מהם משפד חיות מחמד כהכנה לצלייתן. במקרים כאלו היה לרוב נותן
לאותו פועל להבין שהוא יודע בדיוק מי אכל מה, מתי, ובאילו
נסיבות. החרדה שהייתה תוקפת אותם למשמע האיום המוטל על מקום
עבודתם בדרך כלל הספיקה: בועז יכל לשלשל נתח נכבד ממשכורתם
המיועדת לכיסו, ללא צורך בידיעת שלטונות המס. "זה בינינו." היה
מבהיר לקורבן כשנטל ממנו באצילות כמעט מחצית מן השטרות אותם
העביר לו באופן גלוי שעה קלה לפני כן.

אנשים אחרים היו אולי חושבים שבועז מנצל. בועז חשב על עצמו
כמנצל הזדמנויות, אולי אפילו יוצר הזדמנויות. על כן היה אחד
היחידים במושב שהצליחו להתפרנס בכבוד מחקלאות.

ממקום התצפית שלו לא גילה שום דבר חריג, למעט הכמות החריגה של
תותים שרותי לקחה. מעט? מעט תותים? לזה היא קוראת מעט תותים?
הוא העריך את המשא בשלושה קילוגרמים, חיכך את ידיו, ונשבע
לעצמו שיגרום לה לשלם.

עקב אחריה עד לביתה של נועם, וציין לעצמו שהשאירה את החלון
פתוח. טיפס בדי עמל על עץ האזדרכת הסמוך, למען ייטיב להקשיב
ולראות. וברגע שעלה הדבר בידיו, כמעט ונפל מיד מטה, מעוצמת
ההפתעה.

כמו הייתה זו תוכנית כבקשתך למימוש פנטזיות ראה את רותי לבושה
בסינר שחור וחובשת מגבעת שחורה, ודבר לא עוד. סלסלת התותים
שהיא אוחזת בידה מתנדנדת קלות כשהיא מדלגת סביב לחדר. נועם
היושבת במרכז החדר ועיניה עוקבות אחר רותי המקנטרת, עד שהיא
תופשת אותה בזרועה, ומושכת אותה אליה. אצבעותיה הדקות של רותי
המושיטות תות אחר תות לפיה של נועם עצומת העינים. שאריות
התותים הנמרחות על הסינר והמגבעת, מקשטות אותם באיורים אדמדמים
של מיץ.

למחרת הזמין אותה אליו הביתה, מתכנן במדוקדק את הפיתוי. ניצבה
מולו בחדר העבודה כשדיבר איתה מתנשף מעל מסלול ההליכה. ידע
שאין אשה שיכולה לעמוד בפני השילוב המנצח של חזה שרירי חשוף
ומכנסי ספורט רחבי גזרה, המפגינים את תכולתם בבירור.

הציע לה הצעה שלא תוכל לסרב לה: אספקה שוטפת של תותים תמורת
הזכות לצפות בה מקרוב בעת שהיא מתאמבטת ומסירה מעליה את שאריות
אותם תותים. ראה את רותי מתקפדת, מנסה לחשוב מהיכן נפרצה חומת
הפרטיות עליה ניסתה לשמור בכל מאודה. קיבל בחיוך יודע-כל את
הסטירה, ואת הגב המתרחק. היא עוד תשוב. מרצונה תתרפס על ארבע.

ואחר כך, אחרי שתציגי זאת בפני, תמשיכי ותעלי הצגות חוזרות מדי
ערב, אשתי לעתיד. בועז חייך אל מול הדלת הנסגרת בעקבותיה של
רותי. כן, בהחלט בחורה שכדאי לחבב. בועז אדם מתוכנן ומיושב,
ונישואים הם שלב הכרחי בחיים, במיוחד לאדם שרוצה לטפח קשרים
במשרדי הממשלה המתאימים.

רותי כמו נוצקה בתבנית בשבילו. כאילו מישהו גידל אותה וטיפח
ועיצב, על מנת שתוכל בשעתה היפה ביותר לנוע רתוקה למסילות גורל
שיובילו אותה במדוייק עד שתתיישב ישר על הזין שלו.

כן, חשב לעצמו. היא בהחלט אדם ששווה לעשות לו טובה, אולי אפילו
שווה לקשור בטבעת.

מאי 2002




תותים - יונה וולך
כשתבואי לשכב איתי
תלבשי שמלה שחורה
מאויירת בתותים
ומגבעת שחורה
מקושטת בתותים
והחזיקי סלסלת תותים
ותמכרי לי תותים
תגידי בקול מתוק
תותים תותים
מי רוצה תותים
אל תלבשי כלום מתחת לשמלה
אחר כך
חוטים יעלו אותך למעלה
בלתי נראים או נראים
ויורידו אותך
ישר על הזין שלי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לסלוגן מתחתי
צריך לתת 5!





בלונדה בהלם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/03 14:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה