"בוקר טוב, בוקר נפלא לכולם", הוא נכנס פנימה, בו ברגע ידענו
שהיה זה בננו, יחידנו, מלא שמחת חיים צרופה ומשעשעת, מצבור שלם
של תכונות שהייתי מת לקבל אותן, ככה זה, כישרון מדלג דור,
והפעם זה הפוך.
-"מה נשמע?", שאלתי, ואישתי הביטה בו בהערצה, מעולם לא חשבה
שתזכה לבן כזה, בשביל הורים כמוני הוא היה מושלם, יותר ממה
שמגיע לנו,התנחמנו שהמקור של כל זה היה בחינוך שלנו, אך כמה
טעינו.
-"מצויין, אבא", הוא אמר, וניגש לאמו ובנשיקה על הלחי נפרד
ממנו ועזב לחדרו הנקי והמרוהט, אישתי שמה את ידה על הלחי
והתפללה לאלוהים על הנס הזה, קיוותה שלעולם לא ימות.
אחרי שבועיים הוא נפטר.
הוא נקלע לתאונת דרכים, יותר נכון, הוא נסה על המדרכה
באופניים, כי מכוניות מזהמות את הסביבה, כך חשב, ומתוך צדק
פואטי ואכזרי של יצרני המכוניות, דרסה אותו אחת כזאת, הנהג היה
שיכור - עכשיו הוא בכלא, אני לא חושב שהוא מבין מה הוא עשה,
שנינו, אני ואישתי לא יצאנו מהבית שנה, אישתי מתה כעבור
שנתיים, ואני מתתי אחרי שלוש שנים, הקשר היה כל כך חזק, אפקט
הדומינו הגיע לכולנו, זה היה קשה מידי לעכל, ויתרנו.
שעלינו לגן עדן פגש אותנו איש גבוה, רחב כתפיים, עם שיער חום,
ובלורית מתולתלת, פניו היה מחוספסות, אך עדינות באיזור
העיניים, הזיפים כיסו יותר מחצי מפרצופו, שפתיו היו נוקשות,
וסנתרו חזק ויציב, לסת מלוטשת, עם קווי מתאר ברורים וחדים, הוא
לבש חולצת פלאנל משובצת ואדומה, ותחב אותה לתוך מכנסי הג'ינס
הגסים שלבש, ממבט ראשון הוא נראה כמו פועל בניין, אבל לא - היה
זה בננו, יחידנו, יקירנו - הוא עלה בדרגה.
-"שלום, בן", אמרתי, "מה שלומך?".
-"מצויין, אבא", הוא אמר, וניגש לאישתי - אמו, נשק לה הלחי
ועזב למשרדו המרוהט והנקי, אישתי שמה את ידה הלחי בתקווה שהרגע
הזה ישאר לעד - אך לא, כעבור שבוע הוא עזב שוב פעם - עלה
בדרגה.
היום הוא אלוהים, תמיד רציתי להאמין שהכל היה בחינוך שלנו -
כמה טעיתי, האלה למעלה כבר תכננו מיום היוולדו שהוא המועמד
המתאים,
היינו רק רקע, אבל היה שווה לחיות אפילו בתור רקע כזה.
ושוב אנחנו לבד - לאן אפשר כבר להגיע מכאן?.