אני זוכרת שפעם הייתה לי אמא, אני מדברת בלשון עבר לא כי היא
מתה... היא פשוט לא אמא שלי יותר.
אתם מבינים, אמא שלי, הייתה משהו מיוחד. לא משהו שתמצאו בכל
פינה ברחוב..היא הייתה אמא שלי!
הכל התחיל בעובדה שחשבתי שיש לי חיים נורמליים,שני הורים, שני
אחים קטנים ואפילו היה לי כלב למשך שבוע.
תוך זמן לא ארוך ההורים שלי התגרשו, גם זה דיי נורמלי, אבל אמא
שלי, היא הייתה בטוחה שזאת חוויה שאני צריכה להתגבר עלייה
ושהיא משאירה לי צלקת באישיות אז היא שלחה אותי לפסיכולוג. אתם
מבינים? ילדה בת עשר שממש לא אכפת לה ששהורים שלה מתגרשים
הולכת לפסיכולוג ומנתחת אותו יותר משהו מנתח אותה.
חיבבתי אותו בהתחלה...עד שהוא נהיה החבר של אמא שלי.
שנאתי אותו! היינו מקללים אחד את השני כל היום ואפילו בנוכחות
אמא, ואיכשהו תמיד היא הייתה מצדדת בו. תמיד ידעתי שהוא יבגוד
בה ושלא אכפת לו באמת מה קורה איתנו ושהוא צבוע, יש אנשים
שיגידו שאמא שלי הייתה עיוורת מאהבה ולא ראתה את האמת, אני
אומרת שהיא פשוט לא רצתה לראות את האמת. חמש שנים סבלתי את
האיש הזה חמש שנים של גיהנום עברתי איתו הדבר היחיד שהוא נתן
לי היה אחות קטנה שייחלתי לה מאז שהייתי בת שבע. אחרי  כמה
שנים הוא עזב אותה ואת אמא שלי בלי כלום היינו צריכים להתחיל
מהתחלה רק שעכשיו היינו ארבעה ילדים ואמא בלי כלום.
תמיד אמרתי לה, אבל היא הייתה אטומה מכדי להקשיב לי ועל זה אני
כועסת עליה.
במשך זמן רב היא הייתה במצב קשה, היא התחילה להתדרדר לאנורקסיה
כמעט...אישה בגובה מטר שישים ששוקלת ארבעים קילו.
הייתי צריכה לקחת את העינינים לידיים. עכשיו היו לי אח בן
שתים-עשרה, אח בן שש, אחות בת שנתיים ואמא לטפל בהם.
התחלתי לעשן, תקופה לא רעה להתחיל בה... בהתחשב במצב.
היו אנשים שאמרו שאמא שלי הייתה מומיה מהלכת באותה תקופה או
יותר נכון כינו את זה "עם חצי רגל בקבר" אבל אני המשכתי לטפל
בה ותוך שנה היא הצליחה לפרוח ולהתייצב על משקל של כמעט חמישים
קילו. היא פרחה רגשית והייתה מדברת איתי על הכל, חברה הכי טובה
ויותר.
מתישהו בשלב מסויים התחלתי לאבד אותה. היא שמה לב לעצמה פתאום
ואחרים כבר לא עניינו אותה. פתאום היא מצאה חברות, התחילה לצאת
מהבית ולדבר בטלפון שעות ולצחוק.........כל הזמן לצחוק.
בהתחלה זה שימח אותי....
אבל אחר כך זה כבר התחיל להיות מדכא. מה שלא הייתי עושה כמה
שלא הייתי מתחננת לטיפת צומת לב לא עזר עכשיו זה היא עם עצמה.
חודשים שניסיתי לדבר איתהאבל היא הייתה עסוקה מדי ושמחה מדי
מכדי לדבר איתי. בשלב מסויים פשוט הפסיק להיות לה אכפת ואני
התחלתי לשקוע.
הרהרתי בלמה אחים שלי ואני יצאנו כאלה דפוקים? לכל אחד מאיתנו
יש את ההתנהגות המעצבנת והמוזרה שלו, עד שהבנתי.. כל אחד
מאיתנו ניסה למשוך את צומת הלב של אמא שלי אם זה בלהיות
ספורטאי מצליח או להיות ביישן וחסר בטחון בצורה מדהימה, להיות
כזה נדבק ומעצבן אליה עד כדי זעם או בלהיות מרדנית שכועסת על
כל דבר ותוקעת הערות ציניות בכל משפט.
אפילו כשאמרתי לה (חצי בצחוק) שתפסיק לדבר עם החברות שלה כל
הזמן כשאני בבית כי גם לי מגיעה צומת לב כמו שהיא נותנת להן,
היא הייתה צוחקת איתן על זה וממשיכה בטלפון.
בשלב מסויים גם הפסקתי לראות אותה בבית, היא הייתה יוצאת
למועדונים עד שעות הבוקר המוקדמות ואני הייתי צריכה לחכות לה
עד שתחזור, אולי להצליח לדבר איתה קצת אבל היא הייתה תמיד
עייפה מדי בשבילי. תמיד עייפה מדי.




אז כל מי שרוצה לדעת למה יצאתי כזאת דפוקה, ושרצה לדעת מה כבר
עברתי בחיים שלי שיש לי כל כך הרבה צרות הנה לכם הביוגרפיה
שלי.
אני מאחלת לכם שלא תעברו את זה בחיים.