כשקר בחוץ ואני מרגישה רע, אני מתחילה לבכות בלי שום סיבה. אני
שואלת את עצמי שאלות שאין לי עליהן תשובות וכועסת על עצמי שאני
נכנסת לזה בכלל. אני מרגישה עוד יותר רע. מתחילה לבכות, בלי
שום סיבה יוצאת החוצה לגג ומסתכלת למטה. עולה לי מחשבה-תמותי!
וזה לא שאני רוצה שזה יקרה. אני כועסת על מי שאמר את זה. אני
צועקת שיפסיק. אבל אני אמרתי את זה, אז למה אני לא מפסיקה?  
הולכת אחורה סופרת בלב עד 20 ליתר ביטחון. נכנסת חזרה לבניין.
שוכבת, חושבת, השינה נודדת. מנסה חזק! ושוב... ולא נרדמת.
תמונות רצות בראש. אנשים מהחיים, היום, אתמול, לפני שנה
שנתיים, ודברים שלא קרו מעולם. לא את הכל אני מצליחה לקלוט. רק
חלק. זה רץ מהר מדי. רגע! שנייה! אני רוצה לדעת-מה יש לי שם,
בראש?
 שוכבת, קשה, לחוצה, במתח, מה עוד אני אראה? ואז הגוף משתחרר
לאט. בהתחלה רק כפות הרגליים וזה עולה לשוקיים ולירחיים, האגן,
ואז גם הבטן, החזה-שם הכי קשה-אני יודעת כי קשה לי לנשום,
הצוואר, הכתפיים וכל היד בבת אחת מאבדת תחושה. רק הראש נשאר
קשה ולא עוזב. והעיניים מתרוצצות מתמונה לתמונה ונעצר על תמונה
אחת. אני רואה אותי שוכבת במיטה-קשה, לחוצה- רגע, אבל זה קרה
לפני כמה דקות...  ואז אני רואה את המחשוב בהילוך איטי ומבינה,
זה כל אותם הימים והזמנים שהייתי צריכה אותם והם לא היו שם. כל
אותם הפעמים שהיו דברים הרבה יותר חשובים ממני כמו חברים
שרוצים לבלות או תכנית טלויזיה או, ואסור לשכוח, הריבים
הקטנים. כשרבים איתם פתאום כל עכבר הופך לפיל, קללות, צעקות,
והכל כל כך טיפשי.
  אני מתחילה לרחף. הגוף עדיין שם, אני רואה אותו אבל אני
עפה. הפסקתי לנשום... תנשמי!! אני צועקת לעבר הגוף למרות
שאני לא רוצה. הלכתי.. איבדתי את עצמי.
 התעוררתי מהשעון המעורר לבית ספר. וכל היום הם עדיין לא היו
שם בשבילי. לא בהפסקה כשישבתי ובכיתי, לבד, ולא בצהריים
כשאכלתי, לבד. ככה כל היום עבר כאילו לא קרה כלום.
 זהו, הם קלטו אותי בוכה. הם באים אלי עכשיו בריצה. "מה קרה?
נפגעת ממשהו?" הם שואלים. "כן!!!" אני צועקת בבכי. "נפגעתי!".
"איפה?" הם שואלים ומחפשים עלי סימנים על הגוף שלי. "פה" אני
מראה להם על הלב שלי. "הוא כל כך מלא, אבל לבד. אני מעדיפה לב
חצי מלא אבל לא בודד!" אני מסבירה. פתאום הם מחבקים ומבינים.
אני בורחת מבין הידיים שלהם ומגיעה לחדר שלי. להיות שם לבד,
אבל לבד אמיתי. בלי צביעות של אנשים שעושים עצמם כאילו אכפת
להם. לבד!
  "אני שונאת אותם" אני אומרת לעצמי בניסיון לעודד את עצמי
ומהר מאוד מבינה שזה לא נכון. אני כפיתי עצמי עליהם והם עשו
כמה שיכלו עד כמה שרצו.
  אני כותבת על זה כי זה עוזר לי אבל הם בשלהם, מהר מאוד הם
שכחו. אז, מה הם אומרים? "למה פה?" אתמפריעה לי לקרוא עיתון,
ולי את מפריעה לאכול. את מדכאת אותנו!.
  לכו לעזאזל כולכם! חראות! שונאי אדם! אוהבים רק את מי שאוהב
ושמח ולא את מי שלא שמח לא את מי שבוכה... לכו לעזאזל!