השעה הייתה 1:24, חושך שרר בתחנת הרכבת במזרח מינכן, אור מועט
שבקע מהפנסים לאורך הרציף היה התקווה היחידה לראות משהו. היא
עמדה בתחנת הרכבת והביטה בכרטיסן, הוא היה בשנות החמישים
לחייו, מקריח מעט ובעל עיניים בוהקות. נראה שחששה להתקרב אליו,
אבל לאחר דקה או שתיים של מבטים הצליחה להניע את רגליה הלבנות
והארוכות לעברו.

עכשיו היא כבר הייתה ממש קרובה אליו ולא יכלה להתעלם מהריח
השרוף שנדף מבגדיו. היא נמשכה לאותו כרטיסן, לא ברור למה
בדיוק, הוא בוודאי היה נשוי, אבל זה לא ממש הפריע לה, וגם
ששיחק בטבעת הזהובה שלו בעצבנות, היא התקרבה עוד ועוד.

הרכבת נעצרה בפתח התחנה והקטר הסגלגל צפר, היא הייתה מוכרחה
לעלות, אבל הרגליים היו נעוצות באדמה. אנשים טיפסו אחד על השני
בפתח הקרון, אבל היא עמדה קפואה. הכרטיסן הוציא משרוקית כסופה
מכיס חולצתו ושרק שריקה חדה שקרעה את האווירה האפלולית בתחנה
אך רק האווירה נקרעה, השריקה עברה בשתיקה באוזניי האנשים שעמדו
בכניסה לקרון, רגעים ספורים נותרו עד שהרכבת תתחיל את תנועתה,
אבל רגליה, הן היו קפואות.

שריקה אחרונה, והכרטיסן עולה על מדרגת הקרון וזורק מבט אחרון
לעבר הרציף, רשרוש בוכנות והרכבת מתחילה לנוע והיא סוף סוף
מזיזה את רגליה וכמגנט נצמדת לדלת הקרון הסגורה. היא מחייכת
לעבר הכרטיסן והוא דוחף לעבר כיס חולצתו את המשרוקית. "חשבתי
שכבר לא תעלי, ורה" הוא מגחך. "אני מכירה אותך מאיזשהו מקום?"
היא מביטה בו בתמיהה. "מקום?! מי צריך מקום בשביל להכיר?! שנים
שאני מכיר אותך, ורה". היא כנראה לא ציפתה שזה יתגלגל ככה.
והיא מוצאת את עצמה בתאה שעל הרכבת, לבד. דפיקות ליבה ורשרוש
הגלגלים, מוזיקה קלאסית שבוקעת מהרמקולים שמעל ראשה, היא מנסה
להתבונן בעצמה דרך המראה, אבל היא לא רואה שום דמות, רק את
המראה. "איך זה?" היא ממלמלת, אבל שום קול לא עונה לה. היא בתא
הדחוק, לבד, או אולי אפילו לא לבד...

דפיקה בדלת מעוררת אותה מהמחשבות העצמיות. היא פותחת ומולה
ניצב אותו כרטיסן מקריח. "כרטיסים בבקשה, ורה". היא דוחפת את
ידה לעבר תיק העור שלה ושולפת את הארנק. היא פותחת אותו...והוא
ריק. "אבל זה מוכרח להיות כאן" היא אומרת לעצמה. "הכרטיס הכרחי
לנסיעה ברכבת, ורה, את תאלצי לרכוש אחד". "אין לי כסף, כנראה
מישהו...הכרטיס היה פה" היא מנסה להסביר. "תירוצים לא מקובלים
על רכבת זו, ורה. או שאולי...".  "או שאולי מה???" עיניה
האפורות נפתחות. "או שאולי, ורה...את תאלצי לרדת מהרכבת
בדחיפות. התחנה הבאה היא וינה. זה עוד כשעה וחצי. אבל נראה לי
שלא תהיי פה עוד שעה וחצי..." הוא מגחך. "על מה אתה מדבר?" היא
רועדת. "שום דבר, שום דבר..." הוא ממלמל, מסתובב והולך.

והיא נשארת מבוהלת ודפיקות הלב שלה מאטות, בעוד רעש הבוכנות
מגדיל את תדירותו. אני בדרך לשום מקום, היא חושבת, הכרטיסן
הזה...והריח השרוף מבגדיו. היא מביטה מהחלון ורואה רק שחור.
יורד שלג, אבל הכול שחור. הלילה מצמצם את טווח ראייתה לשמשת
החלון. והיא כבר לא לבד, גבר נאה נכנס, חצי מלאך חצי רופא,
"היו חסרות לי רק עוד כמה דקות" הוא אומר. והיא ממלמלת לעברו
"אל תדאג, נערי, חומלת אני". הגבר מלטף את פנייה, והיא קרירה,
כמו שלג. חריקת בלמים נשמעת והתא מתמלא בעשן סמיך ושחור. והיא
קרירה. הגבר נבלע בלהבה והכרטיסן, הוא נותר לשכב במיטתם
המשותפת בשמי מרום.