אין דרך קלה לומר את זה. ברגע שזה נאמר, בקול רם, זה סורף אותך
מבפנים, כאילו מעולם לא שנאת את הדמות במראה יותר מעכשיו,
כאילו לעולם לא תוכלי לאהוב אותה, או לסלוח לה. את יודעת שדבר
לא ישנה את זה. שזה בעצם את.
את מסתכלת לעצמך בעינים ואומרת "זה כנראה מה שנועדתי להיות"
אבל  מיד את רואה את השקר, תדעי שאת אומרת את זה רק כדי לנחם
את עצמך, את מה שהפכת להיות. אז, תאמרי בקול ברור "זו אני וזה
חלק ממני וזהו, לא אכפת לי מה יגידו"אבל את יודעת שאין זה כך,
את בחרת להיות כזו ומאוד אכפת לך מה יגידו.
תחושת אשמה תמלא אותך ותחושי מלוכלכת. ויהיה לך ברור שזה מה
שאת לכל החיים, זה כל מה שאת יכולה להיות. והזעם ישלוט בך,
תחושי אותו בכל גופך ותזעקי "זו אשמתם! הם הפכו אותי לכזו! הם
שהטעו אותי וגרמו לי להיות מה שאני. הם אשמים ואני הקורבן!"
ותנסי לשכנע את עצמך שזה נכון, שאין זה אשמתך כלל, אבל בסוף
היום, כשזה רק את מול הדמות במראה, תדעי- שידעת מה יקרה
ובאשמתך את כזו.
תנסי להצדיק את עצמך, להפוך אותך מקובלת, עלייך ועל אחרים.
תאמרי לכל מי שמוכן לשמוע "כולם צבועים, כולם מתנהגים ככה, זה
מה שכולנו רוצים. ימותו כל המתחסדים!" ותוסיפי למי שעוד לא ברח
"אני עושה את מה שאתפ רוצים לעשות, לפחוט איתי רוצים!" ובתוכך
תמותי.
לא תיהיה עוד, כל שאת זה תרוצים. ורק הדמות במראה ואת יודעות
את האמת.
יעברו הימים, השבועות, החודשים והשנים ויום אחד שוב תעמדי
מולה. תביטי לה בעיניים וכל שתדעי זה שאם כמה שקשה לומר את זה,
בקול רם, זה מה שאת וכל מה שתיהיה.
והפעם לא תסתכלי לדמות במראה בעינים וכשמבטך מושפל שפתייך
ינועו מעצמם ללחישה רמה "שרמוטה".