ואולי הציור לא נכון, ואולי הציור לא טוב, ואולי צריך למחוק
ולצייר את כולו מהתחלה? לא, הציור הזה כבר קיים. וזה לא ציור
שאפשר לקמט ולזרוק או לשרוף, כי הציור הזה קיים.

והציור הזה הוא אני. והאישה הזאת היא אני. ואיתה גם העץ והיתד,
והנשר. וגם הכאב, הכאב הוא שלי, הכאב הגדול שבכיתי אותו. אבל
הכאב הוא לא אותו כאב עכשיו, הוא פחת עם הזמן והפך לבדידות,
אולי בדידות שאי אפשר לזהות אותה עם הכאב  אך גם היא מעיקה
וצורבת וזולגת מלוחה מתוך הלב.

הציור לא צויר שוב מהתחלה, הוא פשוט קם לתחייה. האישה עדיין
כאבה, אך היא מחתה את דמעות הכאב מלחייה הקרות שבינתיים קיבלו
חום וצבע, ואפילו צבע יפה, ונעמדה. זה לא היה לה קל לעמוד שוב
על רגליה והן אפילו רעדו, כי עבר הרבה זמן מאז עמדה. אבל היא
הייתה חזקה. היא ידעה שהיא צריכה לעמוד וגם התגעגעה למצב הזה.
והיא יודעת שלא יעבור הרבה זמן והיא תצטרך גם לצעוד, צעד אחרי
צעד, ולהתחיל שוב ללכת אחרי זמן כה רב.

ואולי גם העץ לא באמת מת ורק נראה חלש ועייף, ואולי יום אחד
ימשיך ללבלב ולצמוח, ולשלוח זרועותיו יותר ויותר גבוה לעבר
השמיים. והנשר, אולי כוונותיו לא להרע, ואולי לא התכוון להטיל
את צלו המאיים על האישה והעץ?

ורק היתד נשאר כחידה לא פתורה. אולי הוא יכול לא רק להזיק,
אולי גם להואיל?  הרי אי אפשר סתם להשמיט אותו, הוא הרי קיים.

כל כך הרבה שאלות- אולי ואולי ואולי, ואולי לא?



24,1,2000