[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא תגר
/
יזכור

מזמן לא כתבתי לך, בעצם אף פעם לא כתבתי. עבר כבר הרבה זמן,
שנים. אבל אני זוכר. מה שהייה לפני ומה שנהייה אחרי. את הרגעים
הקטנים, את התמונות ואת הריחות. את החיוך שלך עטוף בתלתלים
חומים כהים. את האוטו האדום החדש, נוצץ. עוד מעט הוא בן חמש.
ואת מה אתך? מזמן כבר לא דברנו. בעצם כבר חמש שנים לא דיברנו.
והכל נראה כאילו זה עכשיו וגם מה שאחר כך חרוט בי בבהירות, כמו
פסל שיש יווני עתיק שלא דהה. מוזר איך כמות אדירה כזאת של זמן
מתרכזת בכמה רגעי זיכרון בודדים. והזיכרון חי ומתחלף למציאות
חליפין, וגם ההרגשה.
את עדיין חייה בתוכי מושרשת בנימי נפשי, את חלק ממני. לפעמים
אני מפיך בך רוח חיים בעזרת אחת הנשים, או דרך המילים. כל כך
הרבה גרסאות יש לך ואת כולן אני זכר באותה חיות כמו המקור.
לא את הכאב אני רצה לזכר, ולא את הרצח המתועב. ואפילו לא את
יופי פרפורי הגסיסה שלה בין זרועותיי, ולא את שרפת הדמעות
שחרצו את לחיי. אבל במרוצת הזמן האין-סופי התגלו בי צירופים
מופלאים. איך הכאב והאושר שאין בהם כץ מתמזגים אל תוך אורגזמה
נפשית אחת צרופה, נהיים אחד. ואין זכרונו של האחד קיים ללא
זכרונו של השני. "עד סוף כל הזמנים" זה המון, זה כמעט בלתי
נתפס. אבל חמש שנים זה אפילו אולי קצת יותר. "מלקוש יקר שלי"
קראת לי פעם בסוף איזה חורף. הרבה מ'-ים  יקרים שלי קראת לי.
כמעט כל דבר שמתחיל ב מ'. מי"ש . הצחוק הנדיב שלך, טבול בריח
פריחת האביב משערך. מתערבב עם בכיך הצלול, האמיתי והמלוח.
את הסודות הקטנים שלנו אני זכר. כל אחד ואחד. כמעט שפה פרטית
רק שלנו. והרבה הרבה מילים שלא הייה צורך לומר. כימייה שכזאת.
אני זכר גם את השקרים, שלי. את שלך אני לא זכר, אותם שכחתי כבר
אז במקום. אולי בעצם לא שיקרת אף פעם.
היית יפה, עקשנית וחכמה. ובקיץ אפילו הזעת על עור פנים שמנוני.
ואני אהבתי הכל ואותך, הייתי מאושר עד דרגת חיוך וגם אהבתי
אותי. הייתי רוקד לך עם רגלי המגושמות בתוך חדרנו הפרטי. שניי
ידיי מונפות באוויר כחסיד, מאחורי דלת סגורה כושל לאט לצלילי
המוסיקה המיוחדת שלנו. ואת היית צוחקת, מקרינה מאושר.
"מרקיד (נשמות) יקר שלי".
חמש שנים והרבה נשים  ואני חי כבר חיים אחרים. כזר הנשטף אל
חופי ארץ אחרת וכל זכרונו אבד בסערה. אני מקים לי בית וזהות.
אבל אני לא שכחתי, להפך. הכל נעשה חד וברור יותר מיום ליום.
משנה לשנה.
כעולל עצום עיניים המחפש נואשות בשפתו את פיטמת אמו, הייתי
חוזר אלייך מיום עבודה. בקוצר רוח הייתי נכנס אל הבית וכל פריט
ואפילו הפעוט ביותר שרמז על קיומך הייה מרגיעני ונוסך בי את
שלוות הבית. בהיסח הדעת הייתי ממולל אותו בין אצבעותיי ובי
הייתה עולה דמותך בהקיץ. ואם אל פנייך הייתי שב. הייתי גורר
אותך בידי אל חדרנו, ושם על המיטה הייתי מחבקך, שותק ומחייך אל
תוך ענייך, צוחק ומקשיב לפעימות יומך.
אף פעם לא הייתי עשיר בשלווה. בילדותי הדעות היו חלוקות, הייתי
אקטיבי מידי. כך טענו המבוגרים. אך הוריי אף פעם לא קראו בשם.
"הילד פעלתני, המון מרץ". הייתה אימי מחייכת אלי. הרבה זמן
הלכתי כצמא במדבר, שפתי חרבות. מאחורי דיונה רחוקה, אחרי הרבה
שנים, בזרועותיך מצאתי את לחות השלווה.

פעם אחת מבלי להתכוון נכנס אחיך לחדר. היינו שלובים על המיטה,
רגלנו בנעלים שלוחות מעבר למיטה. ואנחנו מעבירים את היום
החולף, בנינו. הוא עמד שם בפתח, משקיף מעלינו. אנחנו קצת
נבוכים, מחזירים מבט אך לא נפרדים. לבסוף הוא אמר בחיוך "לא
תמצאי בחיים מישהו שיאהב אותך ככה!" ויצא מהחדר.(מצאת?)

"מאהב יקר שלי"

היום הני מורגל. כספינת המדבר, בעקבי אני כובש את שבילי הצייה
המיטשטשים. על גבי, עשרות דבשות נסתרות ומכאיבות. ומסביב שממת
נפשי החרבה. איני פוחד עוד מהמרחבים הפרושים מאופק לאופק,
התרגלתי.

אני זוכר את הנסיעה ההיא "בחג החתונות". איך נכנסנו לעיר מצפון
והכל בער, מוקדים של אש בשטחי החול הפתוחים. ובנינו ראיתי את
דמה ניגר.
במו ידי רצחתי אותה, דמה שטף אותי אך לא יכלתי להפסיק. כאורקל
עצמו המנבא את מותו, ידעתי שתמות. ידעתי שבידי הדבר ולא פסקתי.
דיברתי ודיברתי ואת שתקת. ורק מהבעת הנשקף מענייך ראיתי את
טיפות חייה האחרונות ניגרות, מתאדות בשלהבות מדורות החג.
שתקתי!. אחיו החורג והרשע של קופידון, גמד גיבן בעל חיוך
מטומטם נחת במושב האחורי של המכונית. הוא היה עיור  אך בכל זאת
הוא ניסה לירות בה  את חיצו העקומים והמבאישים. כפרפר השבוי
בקסמה של האש, אחזתי בידו הרועדות וכיוונתי את קישתו. את חיצו
האחרון כיוונתי ישירות אל ליבה. לא מתוך תאוות הדם ופסטיבל
ההרס העצמי חסר השליטה רצחתי אותה. אלה מתוך רחמים. מוזר איך
בחג שבו נצרפים כ"כ הרבה זוגות אל תוך חיים חדשים, נפרמו
דרכנו.
"מפרק (אהבות) יקר שלי."
אני מודה ברצח ואיני מחפש הקלה בעונש. האמת היא שהיא אינה מתה,
רק גופה נמס והתפוגג. ליבה מצא משכן חדש, ליד לבי. וזהו עונשי!
לבכות את כיסופיה לגופה ולדמותה שלא ישא עוד צורה. לצרוח את
געגועיה לחלקו השני והמת של ליבה, שנישאר אצלך. להרגיש בחזך את
כאבי הרפאים של ליבה הפועם בחצאים בחזי.

אני זוכר הרבה זמן אחרי, במקום אחר כמעט בארץ אחרת. שבת
בכינרת, כולם חוזרים הביתה. החום מאדה הכל, אפילו את המחשבות.
אני מוקף אנשים אחרים וגם בזו שלילה חם אחד הצצתי לה לתוך
החלום, עודה שוכבת לצידי וראיתיה לובשת את דמותך. ולשבריר שניה
בתוך נהר הכסף שהתיל הירח על פניה, ראיתי את קמט חיוכך נחרט
בשפתיה.
ביושבי כך בספסלה הצר של המכונית, מתמסר לחום שיגאל אותי
ממחשבותיי ולנוף החולף שייקח ממני את רצונותיי. ראיתך. באוטו
אחר ולא אדום, עם בעל וילדה במושב בטיחותי מאחור. נדרכתי כקפיץ
אך גופי לא נשמע לדריכה. הנה עוד מעת תורכם לפנות בצומת ואנו
במסלול שמנגד. עניי רצות שוב ושוב על פני המכונית בה את יושבת.
אני מביט בך, נוקב אל תוך ענייך, ומבטך מזוגג, מאולף מהחום.
ולרגע נדמה היה לי שהבחנת בי, אך בפנייך לא נע שריר. הנה אתם
פונים ורק ענייך עוקבות אחר שלי, וזהו. שוב הצטלבו דרכנו
לכוונים שונים. ובעצם נפרמו הן מזמן ואף פעם לא ... או שאולי
כן.

"מאלחש יקר שלי"  (ולילדה היו את תלתליך).

מניין הזמן נהפך חסר משמעות, לאחר שזמן הלבד עולה על הזמן
ביחד. עליבותו של האחד לעומת גדולתו של האחר. בקיץ אחר בכינרת
אחרת, כמה שנים לפני והנה חוף דקלים נסתר. פיסת גן-עדן מלאה
הוד
חיוכים ואנשים בכל הצבעים. לשם, לרגעים החורגים של מסגרת
הזמן אני חוזר לפעמים. כשגלים רגועים מדושנים מחום, מלחכים  את
רגלי כיסאות הנוח. ואנו אוחזים ידיים כדאי להיות בטוחים שהשני
לא יפסיד ולו פרט קטן מיופיו של הרגע.
את הבנים החורגים האלה, את רגעי האושר, אני מנשק בשתי עינהם.
בעומדי בסחי החוף שנסגר זה כבר עידן, משליך אני את בני אלו אל
בין חביות המזח השבור. הני יודע שרגעים אלו אינם נחלתי הפרטית
עוד. ויש כאלה שלא יחזרו אלי עוד. אף פעם, אולי.

"מלח יקר שלי"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכי אני שונא
שהם מבקשים
"תנגן משהו יפה"
כאילו עד עכשיו
רק שרטתי את
הגיטרה עם מזלג



קומיצה בקומזיץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/02 12:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא תגר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה