דמעה בודדת ממתינה בשקט בשקט מבין עיניה התכולות, היא מחכה
לרגע שבו, מחסום נפשה יקרוס וימוטט את הסיגיים שאותם חשה
מזמן.
היא מחכה לו שיעשה זאת בשבילה. אבל זקנות השבט אמרו לה בגלוי
ולא ברמז, שזמנה אץ רץ לו, ואולי הוא לא יבוא, אולי כל זה אלא
חלום
סהרורי שמשרת רגעי בדידות, נותנים לזמן מעט להתמהמה. כמו
הדימעה המלוחה, שדופקת על דלת עינה, בשקט חרישי, מבויש, נפחד.
אבל הרגע הזה עדיין לא הגיע, עדיין לא פסע, עדיין לא סחף אותה
...
הגלים כמעט וסחפו אותה הרחק מהחוף, היא כמעט ועשתה מה שרצתה
לעשות מיזמן, היא הרגישה שאולי הרגע כבר הגיע, והינה היא רטובה
קצת, אחרת וחדשה. אבל לא - את הלחלוחית היא הותירה תחובה עמוק
בעינה. כן, הינה העין כואבת קצת, לא חשוב, היא תרגיע אותה עם
מעט מים, זה יעבור, אבל היא עדיין צורבת, האומנם ?