צעד ועוד צעד. קול רשרוש מפתחות. חריקה בשער. ועוד צעד. ועוד
אחד. דלת נפתחת. שקט. פורקת את התיק ונכנסת לבית גדול. רשרוש
עלים ברוח קרירה מחלון פתוח. הטלפון מצלצל בדיוק כשהרגל נחלצת
מנעל צרה לה ומנסה להתאושש מתלאות היום. פסיעות עצבניות ברחבי
הבית בעודה ממלמלת מילים, שספק אם הקדישה מחשבה למשמעות
אמירתן. ניתוק. שקט.
ערב. קול רוכסן נסגר כשהוא צמוד לעור. שקשוק המחרוזת על הסוגר.
צלצול פעמון. חיוך חושף שיניים ומהוסס. השער נפתח. צעדים. דלת
המכונית נפתחת. נוסעים. ברדיו שיר ששמעו כבר עשרות פעמים. הגבר
מנענע ראשו. היא מביטה בשעונה.
רקדו קצת ואכלו קצת. עזבו בחיוך מנומס וחזרו לבית. הוא ליווה
אותה אל דלת הכניסה, נשק לה ברפרוף ועזב. ושוב אותו השקט.
בהמולת הערב יכלה להסתיר את עצמה, אך בעודה נותרת לבדה, עולות
בה שאלות. מי היא ומה היא. השקט חודר מבעד לעצמותיה ומערער את
יסודות קיומה. לא טוב לי, היא חושבת. פתיחת דלת המקרר. משהו
לנשנש. הולכת לישון.
שמש של בוקר מעירה אותה שלא כהרגלה. חם והיא פושטת את הכתונת
הדביקה שלעורה. מים זורמים במקלחת. היא מגבירה את הזרם כדי לא
לשמוע את מחשבותיה. מביטה על עצמה במראה. מברישה את שערה.
עוזבת את הבית. בכתיבת הדו"חות במשרד ידה הימנית רועדת, כשהיא
נזכרת שאין היא שייכת. דיו נמרח על העמוד. פה פשוק ומבט
מבולבל. הקול הכעוס בראשה משתלט עליה והיא נכנסת למכונית
ונוסעת.
לחיים אין פסקול. השקט המלווה אותה תמיד, גם בתוך ההמולה
ובעיקר מחוצה לה, כמו גורם לה לאבד את שפיות דעתה. מנסה להעסיק
עצמה בספר או סרט טוב. זרה לעצמה. מחפשת תוים לחייה. אין.
כשהקולות בראשה משתתקים, היא מצליחה להירדם, וקמה ליום חדש של
שקט. כשהם גועשים, היא לוקחת פסק זמן, מווסתת את נשימותיה
ומתכחשת לקיומם.
כשהוא נוגע בה היא לא שם, כמו יוצאת עם הקולות בראשה למחוז
אחר. כשהיא מדברת איתו, המילים יוצאות מגרונה מבלי שתגיד אותם.
והיא עצמה לכודה בשקט וברעש הבונים כאחד את עולמה.
רשרוש מפתחות. דהרת מכונית. קול רעד חזק. אבן מתגלגלת לשפת
התהום. שקט. |