"ובכן זו אימו.
האשה הקטנה הזו.
המוציאה לפועל אפורת-העין"
ויסלבה שימבורסקה: "ילוד אשה"
תרגום רפי וייכרט.
פתאום היתה אחוזה בבעתה, כאילו תדהמה גדולה באה וצנחה על ראשה,
באמצע הרחוב כשהיא נאבקת ברוח השרקיה החמה שעטפה את העיר ואותה
באותו עובך כתמתם, נאבקת לייצב את אחיזתה בכובע הרחב שעל ראשה
ובשמלתה הדקה , הקיצית המאימת לחשוף רגלים זקנות, רזות, לבנות,
שבריריות, מגובששות, מעוטרות פסי ורידים כחולים, רגלי זקנה,
קשישה. והנה התחלף הרמזור לירוק והיא חוצה כנגד הרוח, מתישרת;
בניר טישו היא מוחה גרגר אבק מעינה, מתחת למשקפי השמש הבהירות,
עוזבת את כובעה. אלוהים שבצמרות העצים, עדין אין היא אשה זקנה,
עדין לא קשישה, העורבים הנאחזים בצמרות עצי האזדרכת העקומים,
שחורי הגזע הקלוף, מביטים בה, מתנדנים ברוח, השוכחת מעט.
אבל כבר מעבר לתחילת העשור השביעי של חייה, כמעט פנסיונרית, עד
לא מזמן כבר היתה היא פנסיונרית. אלוהים שלא שוכן בצמרות
האזדרכת ולא בגנים הנטושים וכנראה, כנראה שכבר לא בשום מקום
אחר. היא נאנחה הדוק המצועף של הזכרונות, שברי תמונות כאב,
שאין מפניהם מפלט ולו לרגע, כאילו שהיה בכוחה לשנות, למנוע,
ולא עבר יום אחד, שעה אחת שבו לא חשבה שצריכה היתה...צריכה
היתה לדעת, לחוש. מרום השכלתה, מרום מקצועיותה, יום אחר יום
היא מושיטה קני קש אחרוני לטובעים ואין שעה שבה אינה חושבת,
כבדרך אגב, כתמיד בקו השני או השלישי; בצללית התודעה; על אותם
קנים שלא השליכה או שהשליכה מאוחר מידי. כל אלה שלא הצליחה
לזהות, לחוש בחושיה המיומנים; מעטים היו, מעטים מני מעט. רשת
הפרפרים הגדולה של הנשמות הטועות היא, כבר שנים, יום אחר יום,
אחר יום, שעה ועוד שעה, היא קוראת אותן (את הנשמות), אותם, את
הילדים האבודים; בני שלוש-עשרה ובני שישים כולם עברו תחת ידה,
מאות ואלפים. נאבקת במדרגות האוטובוס, במבטו של הנהג, כרטיסיה
והתחככות בגופות מיוזעים, כתולעת עד למקום שבו ניתן להיתיצב,
להיתישר, מעט לפני החבטה הבאה ועוד שלוש תחנות היא תיפלט שוב
אל הרחוב, אל המדרכות האפורות, תחכוך בדעתה ושוב לא תהיה שבעת
רצון, ותעבור במכולת ותפטיר את מילות הברכה המקובלות, המשומשות
אותם מעברים משומשים שבין מכולתניק ללקוחה ותיקה של חלב רזה
ולחם קימל, שני אשל (אוכל של זקנים, עולה בה גועל), מים
מינרלים. אלוהים שאינו בחדרי מדרגות של שכונות עירוניות
ותיקות, עם היתה בוחרת בשוק הפרטי? אז גינה? בית לבן, גג אדום?
שתי מכוניות? קלינקה עם כניסה נפרדת? ושוב האנחה הזו האין
סופית. מודעת מידי, יודעת מידי, לא מעולם לא התענינה בפרטים,
בגרפיקה, האמת שאילפה את עצמה לקבל, לא לנסות לחקור, לא התעמת
ולא להתעלם מהעובדות (עובדה יחידה, ברורה, נוקשה) שאינן ברות
שינוי יותר. מי כמוה יודעת שאין כל טעם באילו, ובאולי, לא אין
לה שום צורך בפרטים לא היום וגם לא אז. שלא כמו משה: הוא היה
צריך לדעת הכל, במידותיו הארציות, לפסוע בדיוק בעקבות לנסות
להרגיש בדיוק, לדבר והרבה לבחון, לשאול. לעולם לא תגיד לו שאין
כל טעם, היא רק תמשיך בעקשות באותו היום, שעה אחר שעה, אותם
פרצופים, אותם סיפורים, שיכלו להיות הוא...אילו רק...אילו רק
שאלה? את מי? הרי צריכה היתה...לא אין כל טעם. ישנם ימים שכאלה
וישנם אחרים, טובים פחות, רעים יותר. לא אין ימים טובים כבר
לא.
כבר שלוש-עשרה שנים, שמונה חודשים שש-עשרה ימים, שבע שעות
וארבעים ואחת דקות. ואין לו דקה אחת של קורת רוח, רק היומיום
מתגלגל ומגלגל, כל דקה וכל שניה.
היא תשב בסלון לחכות, אולי? אולי!
הוא היה ג'ינג'י ונבוך מאוד נבוך. בחושיה החדים היא ידעה שאין
מדובר במשהו יצא דופן, קשה, רק משבר, משבר גיל שלושים ושתים
וחצי, כמוהו. חושיה היו נדרכים, מיתר היה קרוב להיתפקע בכול
פעם שהיתה עוברת מול עיניה השנה הזו, שעדיף היה שלא תהיה? לא,
למרות הכל לא היתה מוותרת על תשע-שרה שנים ועשרה חודשים תשעה
ימים ושבע שעות.
אבל למה? למה אזלו מהר כל כך?
אלוהים שאינו במזגני חלון ישנים, בחדרים ריקים מסוידים ברישול,
בבינינים אפורים בערים אפורות תחת שמי חלודה דהויה, תחת ריק
אינסופי ומעליו.
ופתאום הוא אמר (הוא כנראה ידע) היה איתי אחד בצבא...וזה זהו
לא שם נפוץ; והיא לא ידעה, לא בפעם הראשונה, אבל באחת מהן,
הפעמים הללו של חוסר האונים המוחלט ולא נותר לה אלא לקטוע
אותו...אבל כל כך רצתה לשאול, להתרפק, להזיל את הדמעות שמגיעות
לה, את הים האינסופי שלהן ששיך רק לה.
לא היה אימות אבל היא חשה במתח כשמשה אמר: אני לא רוצה שניגע
בחדר והיא הביטה עליו וידע שהוא מבקש להשיג יתרון, להתקדש
כולו. בעיניה לא היתה משמעות. הזכרונות ימותו איתי, חשבה,
התמונות שלי הן רק שלי ולא חולצה או מגבת יגבו אותם יום יום,
שעה שעה.
אחרי שיצא נגשה לחלון נאנחה והתמתחה והביטה אל גגות אינסוף
אנטנות ודודים וכבר היתה מוכנה לבא בתור, יום יום מתשע עד
שלוש, רבע שעה לכל אחד, מקשיבה בריכוז, מחפשת סימנים, מיומנת
לחוט השערה, נחרצת, ישירה. אבל הרי זה רבץ לפתחה. מי כמוה היה
צריך לדעת, להרגיש, לחוש; כן לחוש זו המילה; הרי הדברים לא
נולדים ביום אחד, בשעה אחת, שנים ועוד שנים, שכבה על גבי שכבה,
כמו צבע שאינו מתקלף לעולם אבל שמתחתיו צומחת לה החלודה באין
מפריע.
משה בנה לו עולם, הוא חי את המוות יום יום מחדש בכול הדרו. אבל
היא רק מתה כל יום.
הוא הביט בה במבט רושף כשאמרה: אנחנו צריכים לעבור מכאן. אפילו
לא התווכח, לא הרים את קולו רק הביט בה, כאילו באה לעקור את
ליבו מתוכו. וכל שאמר לבסוף היה: איך את מעיזה בכלל...
כן באמת איך, איך את מסרבת לחולל איתו במחול המוות הסוחף בשלל
צעיפי היגון. כאילו של הרתה אותו, כאילו שלא ילדה אותו, כאילו
היה זר לה והיא מותירה את גופתו מאחוריה, איך היא מעיזה
בכלל...הרי לפני הלוויה רק חשבה במין לופ אינסופי: מה תלבש לכל
הרוחות? הרי אין לה שום כלום שחור. האם היא צריכה לקנות?
לשאול? ואולי...והאם?
האם?
היא עומדת מול הבית, בקומה השניה דירתה, דירתנו; משה ואני, אני
ומשה ואבעה חדרים, ריקים. שני אנשים סהרורים הולכים, מדדים,
נתקלים בקירות.
היא עולה לאט, משה לא בבית רוב היום הוא לא בבית, ימים שלמים
הוא מתרוצץ בדרכים רוקם עיסקות אינסופיות, רוקח עינינים, בא
והולך, מתוכח, מתאמת, מציק, נוגש; לפעמים רוצה לומר לו להרפות:
נוח יקרי, אתה הורג את עצמך; רק כדי שיענה לה: ומה את רוצה
שאשר כאן, לשקוע במחשבות ביאוש; אבל היא לא אומרת, לפעמים נדמה
לה שכלל לא אכפת לה, המחשבה מטרידה אותה.
האם? נהפכה להיות לכלי ריק, לבור שחור ואטום של חוסר אכפתיות
כאילו נשאב ממנה תוכנה והיא נעה ומטלטלת בעולם ריקה ועזובה
וחסרת עיניין. הרי מה זה העסק של להמשיך לחיות? של החיים חזקים
מכל? הרי החיים לא נמשכים. באחת עובדת להם משמעותם היחידה. את
קמה, הולכת, יושבת, עומדת, אוכלת ומחרבנת אבל את מתה, זומבי.
לא משנה מה תעשי, מה תאומרי ומה תרגשי. אחרי חודש או חצי שנה,
אחרי עשר שנים כש את נהננהת מארוחה טובה, מהצגה, צוחקת מבדיחה
עסיסית, זה חובט בך, ישר בגרוגרת המתכווצת. כן את יודעת כל אחד
מקבל את זה שונה, אחרת. הנה משה הוא חוגג, בראש מורם, יום יום;
שעה שעה, מלשכת אלוף לתחקיר מג"ד, מחתונה של אחד מהצוות לברית
של אחר, הנה הוא כבר לא צריך להתמודד עם קיומו, יש לו קיום
חדש, אחר, שונה, רב משמעות. חוגר את האות על מצחו. והצוות הוא
צוות מגובש גם אחרי שנים, ואין להם לאסונם מתים אחרים לחגוג אז
הם נאחזים-לא כולם יש לומר-בשכול שלה, בשכול שעם רק קצת שימת
לב היא (ורק היא) היתה יכולה למנוע, בקלות שכזו היתה יכולה,
למנוע, למנוע. המילה הזו אוחזת בה והיא מתנפצת אל הפלדלת
החומה.
הג'ינג'י היה רק בן גילו, ממש, ממש באותו הגיל; ימים ספורים של
הבדל זה הכל. ו... לא זה רק היה נדמה לה; ככה כבדרך אגב-היא לא
עמדה בפיתוי-דחקה בו שיאומר היכן שירת. האם הוקל לה כשמעה שם
היחידה? ואולי בכל גבר צעיר היא מחפשת את מה שיכול היה להיות,
את מי שיכול...
האם שאלה את עצמה מדוע? חוץ מהמכות הקטנות המחדדות את מוחה:
אני אשמה, אני אשמה, אני, אני, אני.
בעיני משה כל העולם אשם, כלומר: לא אף אחד.
נמאס לה, נמאס לה מהאיש הזה שהיא חולקת איתו כבר כל כך הרבה
שנים את חייה, את חייו ואת מותם המשוטף.
האדם הבא היה איש זקן. ניצול שואה, בה רק לקבל את מרשם הכדורים
שלו, הם החליפו מילות נימוסין מהוססות. היא הביטה בעור האפור,
המקומט, זרוע זיפים אפרפרים. מה טעם יש להם לחיים הללו? עצוב
למות צעיר, עצוב לחיות זקן.
בחסות אי- הבהירות של הנסיבות יכלו לחגוג השתחרר, מכיוון שלא
אמר, את מותו, המוות שיכלה למנוע. מבחינת הכל היה ברור כשמש,
זו לא היתה תקלה, התקלה היתה שלה.
היא נכנסת פנימה.
הג'ינג'י-בינה לבינה היא קוראת לו ניצן-ביקש עזרה, בשפה קלושה
ומבוישת הוא אמר שלא טוב לו; נו ולמי כן? לפסיכאטרים בשרות
הציבורי? נושאים בראש עד ליומם האחרון ערמות של אשפה אנושית,
של שרידי קיום נלעג, מר כלענה.
עזרה הוא ביקש. רע לו.
ניצן זהו שם רך היא אומרת לעצמה וחושבת שוב עליו, בפעם השלושים
אלף מאז פקחה את עיניה הבוקר. ניצבת במטבח החום מטפס פנימה
מבעד לחלון המאורך, מפיץ את העובך של טרם גשם לכל עבר, היא
שותה כוס מים מהברז. ניצן זהו שם עם תקוה, עם עתיד, ניצן הופך
לפרח, פרח סופו ליבול. היא מניחה את הכוס על השיש, חוכחת בדעה
עם ללכת למיטה. מעולם לא אימצה לעצמה שיגרה קבועה לאחר סיום
העבודה, כל יום הוא הרפתקה חדשה, אבל למי יש כוח להרפתקאות? מה
טוב בהן מלבד סיומן? הרי בסופו של דבר איננו לומדים דבר.
אולי באמת תלך למיטה, אישה בגילה, היא חשה עיפות.
משה אמר שזה לא יכול להיות. שזה בילתי אפשרי. שזה טיוח והוא
יגלה את העובדות. היא שתקה, לא עמד לה כוחה. זה נראה לה טיפשי
הרי עם הוא מאמין בזאת שום הוכחה רציונלית לא תסיטו מדרכו.
אבל היא הרי יודעת שבנה שם קץ לחייו. זה היתה תלוי מולה כמו
גרב המסרבת להתייבש על חבל הכביסה. היא ראתה אבל...רק עכשיו
אולי, שכל הסימנים היו פרושים מול פניה, פיספוס באיבחון זה
קורה אחת ל...היא לא ידעה את הסטטיסטיקה. אבל אין אנשים
מושלמים וגם היא לא. בדרך כלל חשבה; אולי על מנת להכהות את
כאבה, את עלבונה, אנחנו לא מבחינים במה שמונח מתחת לקצה אפנו.
הרי אלפי אנשים לאורך שנים ארוכות הפשיטו את נפשם למולה, מתי
ירדה לעומקם של דברים עם בנה? מתי?
היא התישבה על כיסא במטבח. פתאום חשה בכאב, גדול וידידותי מקיף
ועוטף אותה מכל עבר. שלוש-עשרה שנים ודבר לא קרה, שלוש-עשרה
שנים וכאילו רק יום, שעה, דקה. הייא עדיין דואגת לו, אבל קר
כבר כנראה לא יהיה לו יותר. המוות שקוף וצפוף מגונן עליו. היא
טמנה את ראשה בידיה.
הג'ינג'י גילגל את אצבעותיו, כפותיו המנומשות היו מונחות על
השולחן, הוא דיבר לאט בקול מסתייג, מסתייג מעצמו, מכאביו,
כאילו אין לו זכות לכאב. חלק אחד בה רצה לנזוף בו על התפנקותו
וחלק אחר רצה לחבק אותו להניח את ראשו על חזה היבש, ללטף
בעדינות את שערותיו הרכות, לומר לו תבכה ניצן, תבכה, תבכה על
העתיד כי איננו, תבכה ויוקל לך, לי כבר לא יוקל לעולם.
אלוהים, חשבה, אלוהים שאינו במטבחים של קומות שניות, בעבור מה
כל הכאב הזה? לא עדיף שהינו כבר שילשולי גינה, חסרי מערכת
עצבים?
היא הביטה בשעון שעל קיר המטבח וקמה להתקלח. והוא הלך איתה
בהיר וחייכן. והיא שאלה את עצמה אולי כבר בא הזמן?
היא ניסתה; תחת זרם המים לשחזר, מילים, משפטים, שיחות. תמיד
היה מחייך מעולם לא ירד לפרטים והיא לא חקרה, איזו חמורה חשבה,
כאילו יצאתי מהעבודה וסגרתי סוויץ' והילד הזה היה בא והולך כאן
במשך עשרים שנה ותמיד לא היה לו דבר לומר? ותמיד רק ה"בסדר"
הזה, הקצר. והיא? איזו חמורה, פרדה, עגלה. בהמה היית ובהמה
נשארת אמרה לעצמה. היא התנגבה מול הראי מכוסה האדים. הגוף שלה
הגעיל אותה, מין ערמה שכזאת. אפשר לחשוב אמרה לעצמה, הרי מהו
סך הכל? ערמה פונקציונלית של רקמות חיות.
תמיד הכל היה בסדר, תמיד החיוך המצטנע, אני מסתדר, אמא. אסור ,
אסור לאמהות להאמין לבניהם.
את כל כך אנוכית, היא חשבה. למה אסור? הרי רק על עצמך את
חושבת, כיצד יכלת להמנע מהכאב. הרי כל שרצית למנוע הוא את
ההפרה של הסדר הטבעי, של מות אבות לפני בנים. והנה הוא בנה,
לקח לעצמו את החופש, לקח לעצמו את זכות המרד. עד כאן אמר, עד
כאן, מלאה שאת חיי ואתה הלך מכאן, דבר לא יסטני מדרכי, איני
חייב דבר, לא להורי ולא לעולם.
מהרגע שהולדתם אותי אני עוסק בבריחה, בורח ממכם, בורח מהעולם,
בורח אלי.
היא עטפה את עצמה במגבת החומה, הביתה סביבה, אדים כיסו את
המראה ואת זכוכית החלון. היא כרכה מגבת נוספת סביב ראשה ויצאה
ברגלים יחפות למסדרון.
היא נגשה למטבח הזיזה לפה ולשם את הכלים שבכיור ואחר התישבה
בוהה נוחכה.
אלוהים, אלוהים אל...היא קמה שומטת מעליה את המגבת, חוצה ערומה
את הסלון ורק הטורבן הורוד לראשה בצעדים איטים היא נגשת לחדר
השנה, ערומה ורק טורבן ורוד מפריד בינה לבין העולם, היא נשכבת
במיטה, היא נכנסת אל מתחת לשמיכה ידיה הרזות משולבות על חזה,
יד אחת גולשת מכסה את ערוותה עיניה עצומות והיא נחה.
אלוהים שאינו נמצא בחדרי שינה אפלולים, אלוהים שאינו נמצא בשום
מקום שהוא, אלוהים... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.