חדר קטן באמצע שום מקום עם שתי דמוית בתוכו.

- "את מאמינה בקסמים?"
- "מה?!"
- "שאלתי אם את מאמינה בקסמים?"
- "לא ממש. תמיד יש איזשהו טריק שעומד מאחורי זה."
- "ואם אני אגיד לך שאני יכול לעשת קסם אמיתי. בלי במות
מסתובבות, סכינים מתקפלות או שפנים שמוחבאים עמוק עמוק
בשולחן?"
- "אני לא מאמינה לך. אין דבר כזה קסם אמיתי, בדיוק כמו שאין
דבר כזה קוסם אמיתי. וכמו שאני מכירה אותך הקסם היחידי שאתה
יודע לעשות זה לנגן את כל את ההמנון האמריקאי עם כפיות על
השולחן".
- "לא חשבתי שתאמיני לי. אבל יש קסם אחד שאני יודע לעשות. קסם
אחד אמיתי."
- "תוכיח!"
- "אוקי. תעצמי עיניים."

היא עוצמת עיניים. שקט משתרר בחדר. דקה עוברת, ועוד דקה, לרגע
נדמה להם שהיקום עצר מלכת והזמן נשאר מאחור, קובע את מיליוני
הכוכבים שבשמיים במקומם כדי שלא יפריעו למה שעומד לקרות.

- "נו? אני מחכה."

הוא עוצם עיניים ונושם נשימה עמוקה.
הוא נושק לה על המצח, אח"כ על העיניים, אח"כ על קצה האף, ורק
לבסוף על השפתיים.
היא מחייכת בביישנות.

-"זה... זה לא קסם.
  אני רוצה קסם. אתה הבטחת לי קסם"

הוא נבוך. מסתכל עליה בעיניים כמעט דומעות. מחפש שביב של תקווה
בעיניים היפות האלה שלה שמסתכלות עליו ולא יודעות מה לעשות.
שביב של תקווה שתגיד לו שהיא מבינה למה הוא התכוון, שבאמת היה
שם קסם.

-"א... אני מצטער... זה היה אמור לעבוד. אני לא יודע מה קרה.
א... אני מצטער..."

הוא בורח החוצה מהחדר. מנסה לכסות על בכיו ועל פניו שהאדימו
מכאב ובושה. איך?! איך יכל לחשוב אפילו לרגע שהיא מרגישה אפילו
קצת כמוהו?! איך?!
גל של בושה מציף אותו. הדמעות יורדות והוא לא יכול לעצור אותן.
הוא לא חושב, הוא פשוט רץ. מנסה למצוא מקום שקט שבו לא יצטרך
להתמודד עם עיניה הבוהות מבלי להבין למה התכוון.

שקט בחדר.

פתאום הילדה כבר לא בוהה.

- "עצור! לאן אתה בורח??
       אני חושבת שהבנתי. הקסם! הקסם! היה שם קסם!"

היא רצה החוצה אחריו, עוקבת אחרי שביל הדמעות שהתווה בדרכו.
אותו השביל ללבו שהיא רמסה כמה שניות קודם לכן בכזו אכזריות.
לו רק ידעה. לו רק היה אומר לה. אחרי הכל היא עדיין רק ילדה.
מה היא יודעת על להגיד "אני אוהבת אותך"?

הדלת של החדר נסגרת. השקט חוזר לחדר. שני אנשים חדשים נמצאים
בתוכו, סוגרים את החלונות ומסיטים את הוילונות הכבדים שתלויים
מעליהם.
נראה כאילו הכל מתחיל מחדש.

ברקע מתנגנת מוזיקה עדינה ובמקביל שומעים את קולה הבוכה של
הילדה אומר בלחישה חרישית:

"אני אוהבת אותך.
לו רק ידעת עד כמה אני אוהבת אותך"


שתי הדמויות החדשות יוצאות מהחדר.

חושך.

מסך יורד.

סוף.




8/6/2002