יום שבת, צוהריים אפשר לשמוע חבורת ציפורים מצייצות על ענף העץ
הגבוה שמציץ מבעד לחלון שליד מיטתו, הוא הגיע לכאן לפני שבוע
כשליוו אותו כאבים נוראיים בצד הימני של הבטן "תירגע זה רק
דלקת בתוספתן", לחש לו אביו בזמן הנסיעה באמבולנס. אך זה לא
פתר לו את בעיית הכאבים הוא צרח וצווח עד שקיבל את הזריקה
הטובה ביותר שקיבל מיום היוולדו, היא שלחה אותו לשינה עמוקה
בעולם שכולו טוב, כשהתעורר כבר לא כאב דבר רק עייפות כבדה עטפה
את מיטתו הצחורה בחדר נטול הצבעים שסוגר עליו , קירות לבנים
חלקים, סדינים לבנים, תאורה לבנה. "ממש כמו חדר מתים" צחק אחיו
הגדול כדי לעודד את רוחו. "אל תבלבל את המוח, זה החדר הכי טוב
שהוא יכל לקבל, יש פה אפילו טלויזיה. חוץ מזה עוד יומיים הוא
יוצא מפה",כך ענה אביו שטבעו קרה לו להיות רציני וקשוח , מאז
שהתחתן הבטיח לעצמו שיסלק את רוח השטות שעטפה אותו במשך 22 שנה
כי הוא עומד בפני הקמת משפחה וזה עסק מאוד רציני. הם היו פה
בבוקר ועזבו, הלכו לבקר את סבתא בבית חולים אחר. היא סבלה
מבעיות בכבד ולרופאים אין פתרון בשבילה, מחזיקים אותה כבר
שבועיים אולי זה בגלל שהיא זקנה, פחות מתחשבים בקשישים, המסכנה
סובלת והרופאים מקרקרים אחרי הצעירים, דור ההמשך חשוב יותר,
אבל מה עם העבר? משאירים אותו בצד: לנבול, לגווע "כשנוכל לתת
מענה נטפל בה כמיטב יכולתנו", כך אמר הרופא בחלוק הלבן שעטף את
גופו הכחוש, כבר יותר משנתיים מתרוצץ דוקטור שוומאכר בין
מסדרונות בית החולים כדי לתת פתרונות, תשובות, זריקות, משככי
כאבים, ניתוחים פתוחים כל מה שנחוץ כדי לרצות את החולים, את
המשפחות הסובבות את מיטותיהם והכי חשוב את ראש המחלקה שיושב
במשרד בקומה למעלה. הוא הבטיח תגמול שמן לרופא שיוכיח את עצמו
ובעיטה בתחת למי שיפשל ולא מעניין אותו כמה לילות הוא לא ישן
לפני שרשם את המרשם, נתן את העצה או את ההוראה השגויה שחיסלה
את החולה וגרם לו למנהל המחלקה לתת הסברים בבושת פנים.
הוא פקח את עיניו בפעם העשירית והתהפך לצד השני נמאס לו
מהנחליאלי הזה שיושב על הענף כבר יותר מחצי שעה מנענע את ראשו
כל פעם לכיוון אחר, כמו שעון שמסתובב אחרי עצמו כדי להורות על
הזמן. כמה משעמם פה חשב לעצמו שוב ושוב, הוא שלח פיהוק רחב
ומלא לחלל החדר נטול החיים.

זה היה בדיוק בחצות הוא הביט רגע לפני בשעון שני המחוגים עמדו
על המספר שתיים עשרה, צפצפות אמבולנסים שברו את השתיקה בחדר
הקודר, הדלת הוטחה על הקיר מהבעיטה של אתי האחות האהובה עליו
הכי חמודה במחלקה, תמיד שאלה אותו לשלומו כשחיוך תמים מתעצב על
פניה היפות. היא צרחה בקול היסטרי "זוזו, תנו להיכנס", מיטה
חדשה נגררה לתוך החדר מלווה בצרחות נוראיות של פצוע עטוף
תחבושות רטובות מדם, הסדינים היו ספוגים בנוזל האדום אישה
בוכייה לוותה את מיטתו כשהיא צורחת על אתי "למה זה לא מפסיק,
תפסיקי את זה כבר". היא התכוונה לדימום מרגלו הימנית המפרפרת,
עטופה שברי זכוכיות וחודי מסמרים. שני רופאים הוזעקו לחדר הם
רכנו על מיטת החולה החדש שצרח: "מורפיום, תרדימו אותי, כוס
אמק, בני זונות", הוא גידף וקילל, נאנק מכאבים עד שחדרה לידו
חוד המחט הטובה ששולחת אותך לעולם ההוא של החלומות, משכיחה ממך
את כל הכאבים הנוראיים.
מלבד איציק לוי שנותר עם רגל אחת, את הפצועה הם נאלצו לכרות
בגלל הנמק, הגיעו עוד עשרה פצועים לבית החולים בו שכב. עד היום
הוא זוכר את המבזק בחצות וחצי "פיצוץ אדיר במועדון לילה
סוער בתל אביב, עשרות פצועים דווח על חמישה הרוגים לפחות רובם
צעירים בני עשרה, עד כאן דיווחים נוספים בהמשך".
כמה הוא התגעגע לשקט שעטף את "חדר המתים" בו שכב עד לפני מספר
דקות. הוא כל כך הצטער קיווה שמשהו ישבור את הדממה המוחלטת הזו
שליוותה אותו ביום השבת האחרון שלו פה, חשב שהוא סובל יותר
מכולם, עכשיו הדבר היחיד שרצה זה לקחת את דבריו בחזרה , אולי
אלוהים יוותר לו יחזיר את הגלגל אחורה ועשרות הפצועים הצעירים
המסכנים עטופי התחבושות ישובו לאותה רחבת ריקודים "לקרוע את
הלילה" ולא את ליבו השבור.