הם שניים. מאז לפני כמה חודשים היא כבר לא אחת, הם שניים. בכל
מקום אליו היא הולכת, הוא נמצא איתה. בדרך לביצפר, הם שניים.
כשהיא מאחרת לשיעור, הם שניים. בהפסקה, הם שניים. רק שניהם.
לבד. והוא אלים, ולה יש כבר בחילה מכל העסק הזה. גם בחדר שלה,
הרטוב מדמעות, הם שניים.
היה לה נדמה שדווקא עכשיו, כשהם שניים, אסור להם להיות לבד.
היה בראשה איזה זיכרון מעורפל של הבטחה, שנשמעה כה ברורה
ומיותרת, שכשהם יהיו שניים, הם לא יהיו לבד. אולי כולם התכוונו
שהם, שניהם, יהוו חברה זה לזה. אבל היא היתה בטוחה שהשקרים
שיצאו מפיותיהם של כולם הבטיחו לה שעכשיו הם יהיו לצידה, לצדם,
בכל החלטה שהיא תבחר. והנה, היא בחרה. איפה כולם?
והוא כל כך אלים ומכאיב בכאב שאולי גורם לה לחייך אבל זה כה
מייאש אותה. והיא כל כך צריכה להקיא, כל זה מגעיל אותה
לחלוטין. כולם מגעילים אותה לחלוטין.
וביום האחד בו הכאב שהוא גרם לה היה הגדול מכולם, אבל גרם
לחיוך שלה לגדול באופן שווה, גם אז היו שניהם לבד. אמא שלה
היתה בחול, ואמא שלו...
האמא החדשה שלו הגיעה מצוחצחת להפליא  לבית החולים ולקחה אותו.
עכשיו הם כבר לא שניים. הוא אולי ביחד, אבל לא איתה. והיא -
לבד.