איך אדע מה לאמור?
איך אדע מה לעשות?
כשבניגוד לרצוני,
רגליי הלכו - הפכו קרות?

לא אדע מה להגיד,
לא אדע איך להגיב.

אך בכבדות אומר בזאת,
כשאת ליבך אני עלול לבזות:
אני זקוק לקצת מרחב, אך לא אשכח...
אדע ואוהב,
את מילותייך מרחוק,
מקווה עוד שתתני,
מקווה שעוד אוכל,
לתת לך חלק בליבי.

אל נא תשכחי אותי,
אל תפגעי או תכאבי.
כאן אשאר
ידיד לעד,
זוכר מה שהיה,
ומסתכל אל תוך הכד,
מוכן תמיד
לרגעים של צרה,
רגעים נזקקים
של הרגשה מרה.

אהיה כאן תמיד,
ולא אברח,
אך פחדים ודאגות,
נועדו לא לי
וגם לא לך.


אל נא תשכחי יקירתי,
שבליבינו תמיד יהיה לנו אחת את השני.


שנינו הרגשנו את זה בא,
ואין ספק שזו היא בפניי צרה צרורה.

אך תמיד נזכור ותמיד נדע,
שאין לדעת מה יקרה,
כפי שלא כדאי לשפוט
את מה שכבר קרה.



שיר זה מוקדש לרבות מדיי מבחורות עברי.
אך בייחוד ובעיקר לבחורה צעירה בנפשה, אשר אצלה העבר והווה
זהים הם בנושא הנ"ל. במיוחד לכבודה, ישנו בשיר שימוש בטכניקה
ספרותית ושמה "גלישה"