היא לא הייתה טובה, אחותי. לא הייתה טובה בכלל. הייתה רעה.
מכשפה רעה. מכשפה רעה ומכוערת.
אבל לא הגיע לה למות ככה.

היא לא אהבה אנשים. לא אהבה אנשים וחיות. לא אהבה.
ולא אהבו אותה.
אבל זה לא אומר שהגיע לה למות ככה.

היא נהרגה, אחותי, באכזריות, וללא כל התגרות מצידה. צעירה
שטוענת שלא התכוונה. יפה כזאת וחייכנית וכאילו-תמימה. "אופס"
היא אמרה. "בטעות. חלמתי. על מעבר לקשת בענן" "אני רוצה
הביתה".

ומה עם גילוי אחריות, יפתי? את כבר לא בקנזס.
ואת לא אלוהים.
אלוהים, לא הגיע לה למות ככה!

עכשיו, לא כבוד המת לא קבורה לא דקת דומיה. סביב גופת אחותי
ריקודים ושירה. "דינג דונג - המכשפה מתה. המכשפה הרעה מתה".
הם, הטובים. הצבועים.  להרוג זה בסדר אם מתים הרעים.
רחמים - לא הגיע לה למות ככה.

ועכשיו בוזזים. והנה גופת אחותי מחוללת. בחיוך מלאכי את נעלי
אחותי הרוצחת לובשת. רוצחת ויורשת. את נקמת אחותי אני מבקשת!
דורשת!

כי אולי לא הייתה טובה, אחותי. לא הייתה טובה בכלל. ולא יפה.
הייתה מכשפה רעה ומכוערת שלא אהבה. אנשים וחיות.
אבל אהבתי אותה. וטובה או לא - לא הגיע לה למות ככה! לא ככה!

לכן, חכי יפתי,
עוד יגיע יומך.
אתפוס אותך יפתי,
וגם את כלבך.