אבא לא הסכים לקנות לי בובה של ברבי נסיכה. אימא דווקא כן
רצתה, אבל אבא לא הסכים לי. אמר שאני מפונקת. "למה שנקנה, הא?"
אמר לאימא. "למה שנקנה לה? היא רק אומרת משהו ואת  ישר יורדת
על ארבע." אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה
כשאני קטנה אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות
של ברבי נסיכה גדלים אחר כך להיות פושטקים שמסניפים מאחורי
קיוסקים באזור שינקין, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא
להם בקלות.
אז במקום בובה של ברבי נסיכה הוא קנה לי ברבי מאליבו, מכוערת
עם שיזוף מוגזם, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני לא
אסניף בשינקין.
כל בוקר אני צריכה להקיא, אפילו שאני שונאת. להקיא את הכל זה
שקל, וחצי ממה שאכלתי יום לפני זה חצי שקל ואם אני לא מקיאה
בכלל אז אני לא מקבלת שום דבר. את המטבעות אני מכניסה לחשבון
בנק, ועושה עיניים לפקיד. כשבחשבון שלי יהיה כבר מספיק כסף,
כשהפקיד כבר יחייך אליי לפני אני אספיק לעשות לו עיניים, אז
אני אקבל בובה של ברבי נסיכה. זה מה שאבא אומר, ככה זה
חינוכי.
הברבי מאליבו דווקא נחמדה, האף שלה קר כשנוגעים בו והיא מחייכת
כשאני מקיאה ומקבלת כסף, גם אם זה חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה
שהיא מחייכת גם כשלא. המצאתי לה גם שם, אני קוראת לה "מלי", על
שם איזו אחת, חברה של אימא, שגרה אתנו כמה ימים, ותמיד הייתה
ישנה במיטה עם אימא ואבא.
מלי היא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, היא הרבה יותר רגועה, בלי
אורות וקפיצים ובטריות ודברים אחרים שנוזלים על הפנים. רק צריך
לשמור שלא תתפשט. "מלי תיזהרי! אבא בבית, "אני אומרת כשאני
קולטת אותה בלי חולצה מתכופפת, והיא מחייכת, רק בשבילה אני
מקיאה כל בוקר, בשביל שאני אוכל לראות את החיוך שלה ואיך הוא
לא משתנה חצי. "אני אוהבת אותך, מלי," אני אומרת לה את זה אחרי
זה, "פייר, אני אוהבת אותך יותר מאבא ואימא, ומהגנן, ומהחלבן,
ומהילד שמביא את העיתונים, ומהאחד עשרה שצריך למניין, ומהאיש
בדוכן הלוטו, ומשר החוץ, ומ120 חברי הכנסת. ואני גם יאהב אותך
תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תסניפי מאחורי קיוסקים בשינקין.
אבל דיר בלאק אם את תתפשטי לגמרי!"
אתמול אבא בא, הרים את מלי מהשולחן והתחיל לנער אותה הפוך
ובפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה למלי כאב בטן."
אבל אבא המשיך. "הפקיד חייך אלייך היום בלי שתעשי עיניים, את
יודעת מה זה אומר בר? שמחר תקבלי ברבי נסיכה". "יופי, אבא,"
אמרתי, "ברבי נסיכה, יופי. רק תפסיק לנער את מלי, זה עושה לה
להרגיש רע." אבא החזיר את מלי למקום והלך לקרוא לאימא. הוא חזר
אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אימא וביד השנייה הוא מחזיק
שוט. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאימא, "ככה היא תדע להעריך
דרבים, נכון בר"? "בטח שאני יודעת," אמרתי, "בטח, אבל למה
שוט"? "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את השוט ביד. "רק תיזהרי".
"בטח שאני אזהר," אמרתי, ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא
נמאס והוא אמר "נו, תרביצי כבר לבובה". "מה?" שאלתי, "למלי?".
"כן, כן למלי," אמר אבא. "נו תרביצי לה. מגיע לך ברבי נסיכה,
עבדת מספיק קשה בשבילה".
מלי חייכה אלי חיוך עצוב של בובה מפלסטיק שמבינה שזה הסוף שלה.
שתמות הברבי נסיכה הזאת, שאני אתן עם השוט בתחת לחברה?
"לא רצה נסיכה." החזרתי לאבא את השוט: "מספיקה לי מלי."
"את לא מבינה," אמר אבא, זה באמת בסדר, זה חינוכי, בואי אני
ארביץ לה בשבילך." אבא כבר הרים את השוט, ואני הסתכלתי על
העיניים המוכות של אימא, ועל החיוך העייף של מלי וידעתי שהכול
עליי אם אני לא אעשה כלום, היא מתה. "אבא," תפסתי לו ברגל, "מה
בר?" אמר אבא, כשהיד עם השוט עוד באוויר. "יש מבצע חבר מביא
חברה מביא חיה בצומת, חבל שתפספס אותו, וחוץ מזה אני רוצה עוד
שקל, בבקשה," התחננתי. "מחר, ואז להרביץ, מחר, אני מבטיחה".
"עוד שקל?" חייך אבא ושם את השוט על השולחן, "את רואה? פיתחתי
אצל הילדה מודעות."
"כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.
אחרי שהם יצאו מהבית לכיוון הצומת, חיבקתי את מלי חזק-חזק
ונתתי לדמעות לבכות. מלי לא אמרה כלום, רק רעדה לי בשקט
בידיים, "אל תדאגי," לחשתי לה באוזן, "אני אציל אותך."
בלילה חיכיתי שאבא יגמור בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט
והתגנבתי ביחד עם מלי מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד עד שהגענו
לקיוסק בשינקין. "ברביות מתות על קיוסקים," אמרתי למלי כששמתי
אותה על הרצפה של הקיוסק, "במיוחד קיוסקים שמאחורה מוכרים
קוקאין. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה, אבל מלי לא אמרה
כלום, וכשנגעתי לה באף בתור שלום רק תקעה בי מבט עצוב. היא
ידעה שלא תראה אותי יותר לעולם.