צלצול בודד קטע את הדממה ששררה בחדר האורחים, אחרי השהייה קצרה
בלבד עוד אחד ואחריו עוד אחד. קול עמום של כפות רגלים רטובות
שרצות על הרצפה.
"הלו?", הקול ענה, מתנשף, "מדבר".
"דניאל? היי זאת אני"
"מה שלומך? תפסת אותי באמצע המקלחת... אני יכול להתקשר יותר
מאוחר אולי, סוויטי?"
"לא"
"למה לא?"
"ככה"
"שוב את נהיית עקשנית....? נו באמת.... אני מבטיח לך שנדבר עוד
רבע שעה..."
"לא."
"למה לא?"
"אני הולכת למות עכשיו"



"למות?", הוא אומר, "שוב שתית? אני כבר אמרתי לך שבפעם הבאה
אני לא אבוא להוציא אותך מהבוץ שאת שוקעת בו כל פעם! אלוהים
אדירים! טוב...  נו טוב... הפעם... רק הפעם אני אבוא. ברור?
איפה את?"
"אני לא בשום מקום. אתה לא מבין? אני הולכת למות. ככה. פשוט.
אני פה, ועוד 5 דקות אני לא אהיה"
"או קיי. תירגעי. את לא הולכת למות, טיפשונת... את צעירה מדי.
אף אחד לא יכול לעשות לך כלום..."
"בטח שכן."
"נו, מי?"
"אני."
"אויי נו... שוב את מתחילה לשגע את עצמך עם המחשבות... מתי
תביני שאת חיה. שאת נושמת. ושאת לא הולכת למות כל כך מהר."
"בטח שאני כן."



"או קיי. אני בא לאסוף אותך. מותק, איפה את? שוב ברחת מהבית?"
"לא, אני בבית"
"יופי, אני אבוא עוד רבע שעה, רק תני לי להתלבש"
"שלא תעז."
"נו באמת, אני כבר בא..."
"אני לא רוצה שתראה איך אני מתה! עוד 5 דקות אני אמות. בעצם
לא, כבר 4"
"למען השם? ילדה? מה קורה אתך??"
"כלום. אני רק הולכת למות"
"הלו? את בטוחה שאת בבית? אני שומע רעש! או קיי, אל תשקרי
לי... אני תמיד יודע כשאת משקרת... תמיד... אני אבוא לעזור לך,
איפה את?"
"אני לא משקרת. אני בבית. אני יושבת על אדן החלון שלי ומסתכלת
למטה על המדרכה היפה שיש לי פה מולי ברחוב, ועל השיחים הגזומים
שלמטה. אוי, יש פה חתול. חום. אני רוצה ללטף אותו... אני ממש
ממש רוצה ללטף אותו... טוב, עוד כמה דקות אני אלטף אותו ממש
מקרוב... כל כך, כל כך מקרוב..."
"מה קורה איתך?? את יכולה בבקשה להירגע ולהסביר לי מה לעזזל
קורה פה?? את רוצה להגיד לי שאת הולכת למות??"
"כן. אמרתי לך, לא?"
"מה?? את רצינית הפעם?"
"אני תמיד רצינית"
"אבל.."
"...."
"אבל תמיד את אומרת שאת הולכת למות או שטויות כאלה!!"
"נכון"
"ואת חיה..."
"אמרתי אי פעם בעוד כמה זמן?"



"את יכולה להפסיק עם זה? בבקשה. אני מתחנן... תפסיקי
קיבינימט!"
"את מה?"
"את הדיבורים על זה שאת רוצה למות!"
"אמרתי שאני רוצה?"
"אז למה את עושה את זה??"
"כי אני צריכה"
"למה???"
"כי הם מתים."
"מי מתים??"
"כולם."
"מי זה כולם לעזזל?! אני חי."
"אמא. אבא. כולם. אפילו הכלב מת. הכלב שלי מת. אז גם אני אמות.
3 דקות."
"מה? אמא שלך חיה! וגם אבא שלך! הוא הרי הביא לך את הכלב רק
לפני שבוע וחצי... זה גור! למה שהוא ימות"
"כי הרגו אותו. אתה לא מבין שכשהורגים מישהו, הוא מת?"
"כן. ברור שאני מבין את זה! אבל למה שמישהו יהרוג אותו. כלומר,
אותם?"
"ככה"
"אז מי הרג אותם? הא? את?"
"קצת."
"מה...?"
"..."



"מה???? מה את קשורה לזה? איפה הם לעזזל?"
"הם לא פה"
"אז איפה?"
"כלומר הם כן פה, במובן. הגופות המסריחות שלהם פה"
"הגוף... גופות?"
"כן, רגע... כן. לאמא יש חור ממש ממש מגעיל במצח. הם הרסו את
השטיח החדש המטומטמים האלה... ואבא, רגע איפה אבא? תן לי
לחשוב... אה כן. אבא שוכב ומפרפר באמבטיה. הוא כבר חשוב למת.
הוא סתם מפרכס קצת."
"למה אבא, אבא שלך מפרכס באמבטיה?? אלוהים, אני לא מאמין שחזרת
להשתמש בפטריות ההן או ששוב קנית חרא של חומר בשוק, אלוהים, מה
את עושה?? חתיכת כלבה. חתיכת כלבה מזדיינת... את הבטחת לי! את
הבטחת לי שבחיים לא תשתמשי יותר! אני לא מאמין שאני בכלל
נשארתי אתך!"
"אני לא על סמים. אוף, תירגע כבר. אתה לא עושה את זה קל יותר
בשבילי, לפחות תקל על עצמך."
"אז על מה את? על מה את?? מה את עושה על אדן החלון המזדיין שלך
אם אבא שלך, האבא המזויין שלך מפרכס באמבטיה?! ומה אם אמא שלך,
למה יש לה חור מזויין במצח?? הא? למה??"
"כי אבא ירה בה."
"במה?? במה האבא המזויין שלך ירה בה? במה הוא ירה בכלבה
המזויינת הזאת?"
"באקדח."
"אקדח?"
"אקדח. וגם בכלב."
"בגור?"
"כן."
"אקדח?"
"כן."
"באמא שלך?"
"..."
"ובכלב?"
"כן."



"את הולכת למות, נכון?"
"כן"
"...עוד כמה זמן...?"
"עוד דקה, וכמה שניות..."
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה...?"
"כן."
"טוב. אולי אני יכול לעשות משו טוב בדקה הזאת? לעזור לך? להגיד
לך משהו לפני שאת הולכת למות?"
"שאתה אוהב אותי"
"אני אוהב אותך"
"תודה."
"תגידי לי שיש עוד משהו שאני יכול לעשות... אני רוצה. באמת
שאני רוצה לעזור לך, באמת שאני רוצה..."
"תקשיב"
"למה?"
"למה שאני רוצה להגיד לך."
"אני מקשיב. כולי אוזן."
"אתה מבין, גם אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך מאוד..."
"אני יודע. תמיד ידעתי שאת אוהבת אותי יותר מכל בן אדם אחר שאי
פע..."
"תקשיב..."
"סליחה. אני מקשיב..."
"אז תמיד אהבתי אותך. אני מניחה שאפילו לפני שהכרתי אותך, הלב
שלי ידע שאתה קיים ושאני עתידה לאהוב אותך. אבל אתה מבין,
דניאל? זה פשוט לא נועד להיות. תראה, החיים שלי הם סיבוך אחד
גדול. הם תמיד היו..."
"סיבוך?"
"בבקשה... רק תקשיב!"
"..."
"אתה מבין. הם עשו לי דברים רעים. הם. במרתף. אני הייתי כל כך
קטנה וכל כך שנאתי את עצמי על זה שנכנסתי אתם לשם פעם אחר פעם
אחר פעם. כל כך כעסתי על עצמי על זה שלא הייתי אמיצה כמו
הילדות שבסרטים שמצליחות להתגבר על הפחד וללכת ולהגיד לאימא
ולשים בכלא את הילדים הרעים האלה. כל כך שנאתי את עצמי על זה.
שנאתי. שנאתי. כל כך שנאתי את עצמי עד שחתכתי. אתה זוכר את
הצלקת שלי? זאת שאתה אוהב ללטף ולהגיד לי כמה שהיא סקסית? אתה
יודע שהיו לי הרבה כאלה? סקסיות כל כך, אבל רק בשבילך... פעם
אחר פעם כשחתכתי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, מנסה להעניש את
עצמי ולהגיד לעצמי שאחרי הגהנום יש גן עדן, אחרי הגהנום יש גן
עדן, אחרי הגהנום יש... לא לא, אחרי הגהנום אין כלום. אחריו לא
נשאר ממך שום דבר...
"אתה מבין שהכאבתי לעצמי כל כך רק כי לא רציתי למות? חשבתי
שהכאב הוא מה שמשאיר אותי בחיים. שהכאב הוא העדות האחרונה לזה
שאני חיה. אתה מבין שחשבתי, שהאמנתי, שאני חיה רק כשאני סובלת,
כי אחרת זה בעצם לא חיים אלא סתם אשליה?
"וככה. ככה עברתי הכל. כששוב מישהו שהכרתי, חבר של המשפחה
הדפוקה שלי, דחף אותי על המיטה וגמר לי על הפרצוף, חתכתי את
הצלקת על היד, וכשהחבר שלי זרק אותי אחרי שהוא ניצל אותי במשל
כמעט חצי שנה, חתכתי את הצלקת שעל הבטן, וכשעפתי מהלימודים...
כשהעיפו אותי מהלימודים... אז חתכתי את הצלקת שאתה כל כך
אוהב... את הצלקת היפה שיש לי על הצוואר...
"וכל כך אהבתי להרגיש את הדם... את הדם שזלג ממני כמו מהברז,
זול כמו מי ביוב, פשוט נשפך ואין לו אב ואין לו אם ואין לו
מקום ממנו הוא בא ואין לו לאן ללכת. ככה היה הדם שלי, אתה
מבין? הפקר. הפקר לכולם. הוא היה יתום כי איש לא רצה בו. אפילו
לא אני.
"ואז אתה באת. וראית את השטיחים המוכתמים ואמרת להורים שלי
שצריך להחליף אותם. ובאמת, באמת החלפת אותם. אויי איך שהחלפת
אותם. אני זוכרת כל כך טוב, כאילו זה היה אתמול, את הלילות
שליטפת את כל הצלקות שלי ביד עדינה ונישקת את הצוואר ואמרת
ילדה טובה ואהבת אותי... ובאמת שאהבתי אותך, באמת. מעולם לא
הפסקתי לאהוב אותך ואני עדיין אוהבת אותך...
"אני לא מאמינה שאהבת את הצלקות שלי. אני בטוחה שהיית מעדיף
מישהי בלי צלקות. מישהי עם עור רך וחלק ובטן נעימה. מישהי
שהיית יכול ללטף בלי שהצלקות שיש לה בכל הגוף נתקעות לך בין
האצבעות. אז זהו, אני לא אהיה פה ואתה, אתה תמצא לך מישהי
אחרת. מישהי בלי צלקות בכלל. מישהי מושלמת לחלוטין, עם עור רך
וחלק ונעים ובטן חלקה וכתפיים חלקות ונשמה חלקה. מישהי פשוטה
ויפה שתוכל לחבק וזהו. ולאהוב וזהו. וזהו."
"אבל אני אוהב..."
"תקשיב. תן לי לסיים. בבקשה. נשארו לי רק עוד כמה שניות"
"..."
"אז תקשיב מה הולך לקרות עכשיו. עכשיו אתה תקשיב טוב טוב. ואני
אקפוץ. טוב? ואתה, אתה הולך לשמוע איך אני נופלת, ואיך אני
עפה, ואיך שאני מתרסקת על הרצפה. זה בטח ישמע כמו משהו כבד
שנופל ממדף. בדיוק כמו כד, או פח. לא יותר. לא יותר מפחיד.
ואז. אז אני אהיה מתה. ואתה תניח את השפופרת ואתה תלך ותסיים
את המקלחת שלך ותדע שאני מתה. תדע שאני מתה וזהו. ושאתה מתחיל
פרק חדש בחיים שלך. אתה מבין? ואתה לא תבכה בכלל. אפילו לא
דמעה בודדה. אתה מבין אותי, דניאל? דניאל? דניאל, תענה לי."
"אה... כן... אני מבין. אז את הולכת למות עכשיו?"
"כן."
"מה לעזזל אומרים במצבים כאלה?"
"אה.. אני לא יודעת. להתראות?"
"כן... להתראות. זה קצת אירוני בכל זאת..."
"זה לא משנה. זה נגמר כאן."
"חכי רגע..."



היה שקט. רוח נשבה בדרכה למטה. הקולות היו עמומים דרך מסכת
הרגשות שהתמוטטו עליו ברגעים שהיא נפלה כמו כד חלב ממדף גבוה
מדי והתרסקה לאלפי רסיסים על המדרכה שמתחת לחלון של הבית שלה.
דניאל הניח את השפופרת וצעד בצעדים כבדים אל חדר האמבטיה. הוא
פתח את המים הקרים והתיז אותם על פניו רק כדי לא לבכות. רק כדי
לא לבכות. רק לא לבכות.