אני אדם בלתי נראה בעולם של עיוורים, אני אדם בלתי נשמע בעולם
של חרשים איש אינו מבחין בי אלה אם זו עבודתו או שהוא צריך
ממני משהוא, יש לי מעט חברים אם בכלל, אני לא בטוח שאותם אנשים
באמת חברים שלי, אולי תמיד השלתי את עצמי ואין באמת אנשים
שחשובים לי? אני לא יודע.
אני חי בכלא ללא קירות, כול העולם הוא הכלא שלי גזר דיני הוא
להיות מוקף באנשים מכול הכיוונים, כולם טוענים שהם אוהבים
אותי, שאיכפת להם ממני אבל אני לבדי לגמרי בתוך ההמון הזה, זה
הוא גזר דיני שנגזר עלי בעוון פשע שביצתי, איזה פשע? במה
חטאתי? זאת כנראה לא אדע לעולם.
לבד בהמון אני נמצא אך איש אינו מבחין בי, אני מדבר וצועק אך
אין איש שומע או מקשיב, אני אדם בלתי נראה ובלתי נשמע בעולם של
עיוורים וחרשים חי בכלא ללא חומות, ללא קירות וללא סורגים דיני
הוא נורא מכול שאוכל לסבול, אולי עלי לשים קץ לכול ובכך להעלים
את הכאב? אך גם זה לא יעלים את הכאב נכון? גם זה לא ישנה את
גזר הדין שאינני יכול לברוח ממנו, אפילו חברי לא נמצאים שם
בשבילי, או אולי הם שם ואני רק מתקשה לראותם? אולי אני מסרב
להאמין שמשהוא באמת נמצע כאן ביחד איתי ויודע ומבין את מה
שעובר עלי? לא, אני באמת נמצע כאן לגמרי לבדי, לאורך הדרך היו
אנשים שראיתי הולכים במסלול דומה לשלי אבל אף לא אחד מהם עבר
מה שעבר עלי, הלך באותה הדרך כמוני כי הרי אף אחד מהם איננו
אני לכן לא יוכלו ללכת בדרך המיועדת רק לי, אולי בכול זאת?
אולי חברי כן נמצאים כאן בשבילי? זאת לא אוכל לומר בוודאות,
כול שאוכל לעשות הוא לקוות שבאמת אי שם ישנו אדם, או אולי אישה
אולי אפילו ילד קטן שכן מבינים, שכן יודעים מה עובר עלי אך
גורלי וגזר דיני לא נגמרים רק בבדידות, יש להם עוד הפתעה קטנה
בשבילי, הם לקחו ממני את התקווה, איבדתי אותה, איבדתי את
התקווה ביום אחד לפני הרבה מאוד שנים ביום אחד היום העצוב
והאומלל בכול ימי חיי, היום בו נולדתי כי כאשר נולדתי, נולדתי
לתוך כלא ללא קירות.