פעם רציתי לעלות על הבמה ולבצע משהו שידהים את הצופים, לעשות
משהו מושלם כמו שרק הרקדנים מבת שבע יודעים לעשות. לרקוד נהדר
ולקבל ים של מחיאות כפיים כשתיגמר המנגינה. פעם רציתי, עכשיו
כבר לא. עכשיו אני רוצה לעצום את העיניים ולהקשיב למנגינה,
להכנס לתוכה, למה שהיא מחביאה בעצמה ולרקוד מהנשמה.
אז אני עוצמת עיניים באמצע ליל האביב הנעים הזה, רק אני וז'אק
בחצר האחורית שלי, ברקע מתנגן שיר של בוב מארלי. כשאני עוצמת
עיניים אני מרגישה קלילות, המוזיקה עוברת לי מול העיניים
בצבעים וצורות שונות והגוף מתחיל לנוע בלי שום תכנון והגדרה,
וככה אני רוקדת , לצלילי התופים שמגדירים לי את הקצב. אני
מרגישה את חום גופו של ז'אק, הוא גם רוקד, שנינו ברגע של
התאחדות.


את ז'אק הפגשתי באחת מההופעות שנסעתי אליהן עם המגמה, אני
אפילו זוכרת שזאת הייתה ההופעה של עשור לאוהד נהרין, הוא ישב
בכיסא לידי ובטעות נדרכתי לו על הרגל כשחיפשתי את מקומי בחושך
כשאיחרתי להכנס לאולם, והמסכן פלט יבבה של חוסר נעימות. בהפסקה
התנצלתי בפניו על התאונה הקטנה  והוא אמר שזה בסדר, פשוט דרכתי
לו על אצבע שנשברה לפני שבוע. מאז המשכנו לדבר, ומאותו הערב לא
היה יום שלא דיברנו.
הוא היה נער בגילי שעלה עם משפחתו מצרפת עוד כשהיה תינוק בן
שנה, שמו בארץ זכריה אבל הוא מעדיף שיקראו לו ז'אק. יש לו פנים
יפות כאלו, לא של ילד ולא של גבר, של נער שמקרינות אהבה ועצב,
מהפעם הראשונה שהכרנו התאהבתי בשיערו השחור הגולש על כתפיו
ובעיניו הכהות והמבריקות. ומאותו יום לא נפרדנו, כך באמת היה.
וגם בליל האביב הזה, הנה אנחנו רוקדים לצלילי השיר השקט, ואין
בשבילנו שום קול אחר בעולם, רק דממה וקולו העייף של בוב מארלי,
ואני רוקדת איתו ומרגישה את גופו וכל החושים משתוללים...


ז'אק לימד אותי הרבה דברים, הוא עזר לי להבין מה באמת חשוב,
הוא לימד אותי לרקוד בשביל עצמי, לאהוב את עצמי ולאהוב אותו.
מעולם לא היה בינינו רק קשר רגיל בין חברה לחבר, תמיד היה משהו
מעבר, חוץ מהאהבה היה לנו קשר מיוחד ועמוק, הבנה כל כך גדולה.
הוא באמת היה הבחור הכי מדהים שפגשתי בחיי, הוא היה היחיד שידע
את השאיפות והרצונות האמיתיים שלי, שהבין אותי עד הסוף, ואני
הבנתי אותו, הרגשתי את הנפש הכואבת שלו, וביחד שכחנו מכל הצרות
היו לנו רגעים קסומים ביחד בהרבה לילות רגועים כשרקדנו צמוד
ושפתינו נפגשו בנשיקות רכות של אהבה.
עד שקרתה התאונה, מאז הכל נראה בשחור ולבן. זה היה יום שישי
בצהרים וז'אק בא לאסוף אותי מהבית ספר עם האופנוע כדי שניסע
לצלם קצת בים, הוא אהב לצלם ואני הייתי "הסגניתדוגמנית הראשית"
שלו (והיחידה), אני זוכרת שהוא לבש ג'ינס מתרחב שהוא סחב
מהארון שלי ולא היתה עליו חולצה, ואני צחקתי עליו ואמרתי
שהג'ינס נראה יותר טוב עליו ולא עליי, הוא צחק איתי ועלינו על
האופנוע.
כשנסענו בכביש המהיר בדרכנו אל החוף, פתאום, מהנתיב הנגדי סטתה
מכונית שנסעה במהירות ישר אל הנתיב שלנו, תוך שבריר שניה היא
הייתה מולנו וז'אק לא הספיק להגיב לפני שהאופנוע נכנס במכונית
ונהדף , שנינו עפנו על המדרכה ואיבדתי את ההכרה.

התעוררתי בבית החולים, היד שלי הייתה שבורה, ואחר כך גם אמרו
לי שיש לי זעזוע מוח קל, ראיתי את אימא שלי והעיניים שלה היו
אדומות מבכי. שאלתי אותה איפה ז'אק, והיא התחילה לבכות שוב
ואמרה לי
"מתוקה, אני מצטערת,הוא נפל על הגב והאופנוע עליו, ז'אק
איננו".
פרצתי בבכי, צעקתי שיראו לי אותו, שאני רוצה לראות אותו, שאני
לא מאמינה! כל הגוף כאב לי, כמעט ולא יכולתי לזוז והראש שלי
התפוצץ ובנוסף לזה הרגשתי כאילו הלב שלי מדמם, שתקעו בי סכין.
לא האמנתי שז'אק איננו שנלקחה ממני אהבתי הגדולה ביותר. שעות
בכיתי וצעקתי וביקשתי שיתנו לי לראות אותו, שלא יכול להיות
שהוא מת! עד שהרופאים הזריקו לי תרופת הרדמה ולבסוף נרדמתי.
חלמתי עליו, הוא הלך לכיוון שלי. שיערו היה מבריק וחלק, עיניו
השחורות היו ריקות מרגש, אך שפתיו העלו חיוך קטן. הוא התקרב
אליי ורציתי לחבק אותו, אך לא יכולתי לזוז ממקומי והוא לא חיבק
אותי, הוא נעצר מולי ואמר : "אני אוהב אותך רקדנית קטנה שלי,
אל תשכחי אותי ואת מה שעברנו ביחד. אני אתגעגע...". ואז יכולתי
להזיז את היד שלי, וכשהושטתי אותה לגעת בו הוא נעלם והרגשתי
כאב ביד, התעוררתי והבנתי שהרופאים לקו לי בדיקת דם מהיד.
בימים ששכבתי בבית חולים רק בכיתי ובכיתי, כעסתי על כל העולם,
לא האמנתי לאף אחד שאמר שהוא איננו עוד. חברות שלי באו לבקר
ולנחם אותי, אפילו החבר הכי טוב שלו, אורי, בא אליי. אני ואורי
אף פעם לא היינו ידידים טובים במיוחד אבל היה לנו את ז'אק
במשותף, או שכבר לא היה לנו אותו, ושנינו ישבנו, אני בכיתי
ואורי היה חיוור מתמיד, לא האמנו שלא נראה אותו שוב לעולם.
אפילו ההורים שלו באו אליי, העיניים של סופי, אימא של ז'אק היו
אדומות ונפוחות, ולאבא שלו הי ה מבט חלול. הם ניסו לדבר איתי
אבל גם להם היה קשה להתחבר אליי כמו שלי היה בלתי אפשרי להיפתח
אליהם.

בהלוויה שלו לא הייתי, כי עדיין הייתי מאושפזת, אבל ידעתי שאני
לא אשלים עם מותו עד שאני לא אראה את הקבר, הוכחה שנשארתי לבד.
כשחזרתי הביתה מבית החולים לקחתי כמה דברים שהיו קשורים אליו.
שרשרת אינדיאנית שלו, נר בצורת לב שהוא קנה לי ועוד עמה דברים
קטנים ופתקים שהוא רשם לי, לקחתי הכל והלכתי לבית הקברות, מקום
שאף פעם לא אהבתי. הלכתי בין השורות של הקברים עד שהגעתי
למצבה, שמו היה כתוב עליה ותאריכים 1985-2001 . השקית נפלה
מידיי ושוב דמעות הציפו אותי.. אחרי כל הדמעות בבית החולים,
הנה שוב בכיתי אחרי שראיתי את ההוכחה שבאמת נשארתי לבדי,הוא
באמת איננו. בבכי ובלב שבור ששוב הרגשתי כאילו הוא מדמם, שמתי
את החפצים שהבאתי איתי על הקבר, הרגשתי כאילו נגמרו החיים שלי
ואין לי שום מטרה להישאר בעולם. הרגשתי משב רוח קרירה שניסתה
לייבש את דמעותיי, עצמתי את העיניים הדומעות והקשבתי לדממה,
בראשי התחילה לעלות המוזיקה שהייתה כל כך מוכרת לי, בלי לשים
לב התחלתי לנוע, והדמעות המשיכו לרדת על הלחי שלי. רקדתי, פשוט
רקדתי שם מול הקבר של הבן- אדם הכי חשוב לי בעולם, שהיה ואיננו
עוד, והרגשתי אותו בתוכי, חלק ממני מת במותו, אבל חלק ממנו
נשאר בי. הוא שלימד אותי לאהוב את עצמי ולאהוב אותו ולעצום
עיניים ולעשות מה שטוב לי, מה שאני רוצה ומרגישה. ומה שהרגשתי
ככה עשיתי, רקדתי בעיניים עצומות בבית הקברות והרגשתי אותו
לידי, את חום גופו ואת קצב נשימתו, והיינו קרובים יותר משהיינו
אי-פעם, אני ועצמי, אני וז'אק.



סוף כתיבה ושיפצור: 9.6.2002