חושך...
אני מרגיש איך האצבעות שלי מתפצלות לעשרות מחושים קטנים
ושחורים, חלקלקים.
כבר לא חשוך. האור האדום הקלוש שבוקע מהעיניים שלי מתחיל להאיר
את הקבר.
יפה מצידם שהם נעלו אותי פה באדמה. ככה יהיה יותר קל
להשתנות...

אני מרגיש איך העצמות שלי נמסות לאט לאט.. נכנסות עמוק יותר
ויותר לתוך הגוף.
אני מאבד צורה, נהפך לשלולית נושמת... זזה. רוטטת.
ואז בבת אחת אני קופץ מעלה ומקבל את הצורה החדשה שלי.

עדיין חשוך בחוץ כשאני מסיים לחפור את דרכי לפני השטח. עוד
שעתיים השמש תעלה.
אני חייב להאכיל את המפלצת לפני שזה יקרה.
אני רואה אותה.. הולכת לבד בשדרה... לא יכולה להירדם ומנסה
לברוח מדברים שאי אפשר לברוח מהם. טוב, לפחות היא לא תברח
יותר.
היא אפילו לא שומעת אותי כשאני זוחל מאחוריה. ואז אני קופץ
עליה ונושך את ראשה.
מסכנה... אפילו לא הספיקה לצעוק. טעימה דווקא.. מותק של
בחורה.
יש לה שעון יפה.. אני חושב שאני אשמור אותו... חבל שאין לי
ידיים בשבילו.
השמש כבר עולה.. ואני בקושי הגעתי לרגליים שלה... צריך ללמוד
לאכול יותר מהר.
אני פותח מכסה ביוב וזוחל פנימה... מעניין מה השוטרים יחשבו
כשימצאו את כפות הרגליים האלו מחר...

המים המזוהמים דווקא דיי נעימים.
ויש פה עכברים וג'וקים פריכים כאלו... זה לא נורא להיות מפלצת.
זה דווקא דיי כיף.