עלמה יצאה מהמיטה והתעטפה בסדין.
החולצה שלה הייתה מונחת על הכסא שליד המיטה, אבל היא לא יכלה
להגיעה אליה,
וכרכה את הסדין, זה שקיבלנו מתנה מההורים שלה באיזה חג, סביב
הגוף. כמו בסרטים.
אני הסתובבתי לצד השני וכעת הפנים שלי היו מופנות אל הקיר.
חשבתי על מיכל.
לפעמים אני מוצא את עצמי נזכר בה, או בדברים שעשינו ביחד. אחרי
הכל, היא הייתה האישה הראשונה שאי פעם אהבתי.

פתאום כבה האור.
זה תמיד בא בהפתעה. אתה אף פעם לא מוכן לחשכה הזאת.
לפעמים החשכה מלווה בשקט פתאומי. כזה של כיבוי המזגן והמקרר.
כאילו החושך מפחד לבוא לבד,
או שהוא צריך שקט כדי שיוכל להכריז על בואו.
קראתי לעלמה אבל היא לא ענתה. התרוממתי ונשענתי עם הגב אל
הקיר. השמיכה כיסתה אותי עד מעל הברכיים.
בדיוק אז, עלמה נכנסה לחדר, קצת מתנשפת. "זה אצל כולם" היא
אמרה. הפסקת חשמל כללית.

אני תמיד מחזיק איתי נרות.
בכל דירה שגרתי בה, השארתי נרות במגרות של המטבח.
אני לא מהסוג של האנשים שמדליקים נרות בבית ככה בשביל האווירה,
בעיקר בגלל האסטמה,
אבל אני תמיד מחזיק 2-3 נרות למקרים כאלה של הפסקת חשמל.
קראתי לעלמה לסלון והיא התיישבה לצידי על הספה.
הדלקתי שני נרות. נר אחד הכנסתי לתוך בקבוק ריק של בירה ואת
הנר השני, הצמדתי למאפרה הכחולה.
שאלתי את עלמה אם היא רוצה לשתות משהו והיא ענתה שבכיף, אז
הלכתי להביא לשנינו קצת וויסקי.
פעם עלמה הייתה ממש נגד העניין של אלכוהול, אבל מאז שהיא חזרה
מההשתלמות בלונדון, היא שינתה את דעתה
והתחילה להרשות לעצמה פה ושם קצת וויסקי, או ג'ין אנד טוניק.
בזמן שמזגתי לה ולי, עלמה סיפרה לי על לקוח חדש שהיא קיבלה
אחריות על התיק שלו במשרד והיא אמרה שהוא מעניין אותה מאד,
בעיקר בגלל העובדה שהוא קשור לנזיקין וזה מה שהיא חלמה לעשות
כל החיים.
אני כשלעצמי, נורא רציתי להיות עורך-דין. הייתה לי, ולמען האמת
עדין יש לי את ההרגשה שאני מתאים לזה.
אבל איכשהו החיים הסיעו אותי לכיוון אחר.
היום אני כבר לא מצטער על זה. למדתי להשלים עם חלומות שלא
יתגשמו, וליהנות מאלה שכן.
עלמה הניחה ראש על הכתף שלי, ושנינו התחלנו לזמזמם שיר ישן ולא
מוכר, ולהעלות זיכרונות מדברים שעשינו ביחד.
עד שעלה האור בחוץ, והלכנו לישון.