קיפי בן קיפוד היה בדיוק באמצעו של סיפור לילדי כל המגזרים
במדינה על שני הורים שהחליטו להתגרש כשעוזרת ההפקה נכנסה
לאולפן בחיוכים מבוישים. היא ניגשה לקיפי במין התנצלות מהוססת
ולחשה לו משהו באוזן. אחר כך דחפה לידיו מעטפה חומה קטנה
ומיהרה לצאת מן האולפן בצעדים גדולים. קיפי נראה חיוור לרגע.
הוא בלע את רוקו. אחר כך הושיט יד לכיס והוציא משם חפיסה
מקומטת של כאמל ומצית זיפו כסוף. הילדים נבהלו. הילד האתיופי
התחיל לבכות בכי חרישי. קיפי שמע באוזניה שלו את הבמאי ההיסטרי
צועק עליו: "השתגעת??? מה אתה עושה? אתה אמור להיות דמות
חינוכית!!!" ושאר קללות. אבל קיפי לא ענה. הוא רק שאף מן
הסיגריה שלו ופלט עשן ישר בפרצופו של הבכיין האתיופי. אחר כך
הוא קם, גירד את הביצים, ובצאתו מהאולפן סינן לעצמו בשקט "סוף
כל סוף ניפטר מכל הפוליטיקלי קורקט."

לפנות בוקרו של יום המחרת כבר היה קיפי במחסום חווארה, נשען על
נגמ"ש מאובק שהוציאו מאיזה ימ"ח, מעשן אסקוט בלי פילטר ועוצם
ופוקח לחילופין עיניים טרוטות, כשהשמש הגדולה כבר חלפה לה את
הרכס והחלה לטפס במעלה הרקיע התכול.
הוא היה הכי צעיר בפלוגת מילואים של חיל השיריון שהייתה כפופה
ישירות לאיזה מג"ד שלא מצאו לו גדוד פנוי. שני טנקים וכמה
נגמ"שים והרבה חבר'ה סדירניקים שהיו מתרוצצים סביבם כל הזמן
בין תדרוך כוחות לבין הבאת אספקה טריה, בעיניהם נצצה איזושהי
תאוות קרב שכבר הספיקה להיות מודחקת עמוק עמוק למקום נידח
ונעול במוחותיהם של המילואימניקים הוותיקים. מסביב משאיות של
'סלקום' ו'אורנג'' התחרו על לבבות אנוש. בעצם, את כל ימי
המילואים שלו, למעט בשנה הראשונה, הוא העביר בכל מיני בסיסי
טירונים בנגב בתור הבדרן התורן שהיו מביאים לכל מיני ערבי
גיבוש של יחידות. היה בא, עושה חיקויים של שרי צוריאל, מריץ
בדיחות על חנה ואבנר, כאלה. רגעים של נוסטלגיה זולה. אבל עכשיו
זה היה צו שמונה, והיה כתוב שמה להתייצב בצומת תפוח בחמש בבוקר
למחרת, וזה כבר משהו אמיתי, עם ערבים ויריות ופיגועים והכל. אז
הוא בא. הגיע עם מדי הבי"ת שהיו תחובים לו במחילה, הביא תיק
שיספיק לו לשבועיים והחליף את נעלי הקיפי שלו במגפיים שחורים
ומצוחצחים, מתנה שקיבל מגיסו. על עיניו רכבו משקפי שמש כהים,
אופנתיים, שהביא מניו יורק (ספיישל מיוחד עם הדמויות של הגרסה
האמריקאית בשנה שעברה), עמד ונשען על הנגמ"ש, וחיכה. הוא היה
מטוליסט.

בשעה שתיים עשרה, אחרי הרבה שעות מיוזעות במחסום, הגיע המג"ד
ואיתו איזה סרן אחד בסדיר שכל הזמן כרכר סביבו וענה לפלאפונים
שהמשיכו לצוץ לו מכיסים נסתרים. הסרן ניגש לקיפי ואמר לו לכנס
את כל החבר'ה של הפלוגה בציליה הקטנה שאילתרו על יד המחסום
בעוד עשר דקות כי המג"ד רוצה להעביר תדריך לכח. קיפי הודיע
לסמל שלו וזה המשיך והעביר את ההודעה הלאה לכולם. כעבור עשר
דקות כולם היו מכונסים בציליה הקטנה, ישובים על האספלט החם,
כששניים מהאנשים נשארו לעמוד במחסום והתווכחו עם נהג אמבולנס
של הסהר האדום.
המג"ד התחיל את התדריך שלו. שב שיער אבל רזה וחסון לגילו עמד
המג"ד ודיבר. קיפי שמע אותו מפליג בדיבורים על חשיבותם של אנשי
המילואים להכרעת המלחמה ומפזר הרבה מלים כמו "זריזות",
"יוזמה", "מיקוד" ובעיקר - "מלחמה על הבית" - ותהה אם מישהו
מחלק עלון מונחים שימושיים למפקדים טרם היציאה לקרב. המחשבות
האלה הצחיקו את קיפי והוא נזכר בפעם אחת שהם הקליטו אותו ואת
מיקי בקטע של הסברה לילדים על מלחמת העצמאות. קיפי היה צריך אז
לשאול את מיקי איך נצחנו במלחמה ההיא, למרות שהיינו מעטים מאד
מול רבים מאד, ומיקי אז הסבירה לו - ולילדים - שלמרות שהיינו
מעטים, ולמרות שהיו לנו מעט רובים וכלי נשק, נצחנו בזכות חוסן
הרוח ובעיקר בגלל שזה היה מאבק על הבית. בגלל שזה היה "להיות
או לחדול", רק במלים יותר פשוטות בשביל שהילדים - והוא -
יבינו. עכשיו המג"ד הזה הזכיר לו מאד את מיקי, רק שבשום פנים
ואופן הוא לא היה יכול לדמיין אותו משתלב בתעשיית הבידור
לילדים. זה עולם אכזרי מדי.
בסוף התדריך שלו אמר המג"ד עוד מילה על הומאניות ועל זה שאין
לו ולמדינה שום עניין לפגוע באוכלוסיה הפלסטינית התמימה אלא רק
במנייאקים הגדולים שהם אלה שרוצים להשמיד את מדינת ישראל. ואז
הוא סיים לדבר ושאל אם למישהו יש שאלות. קיפי הצביע ושאל את
המג"ד שאלה.

למחרת העבירו אותם ממחסום חווארה לבקעות. באמצע הלילה, שלושה
מובילים אספו את כלי הקרב המשוריינים הכבדים, ואוטובוס ממוגן
של המועצה המקומית שומרון אסף אותם על כל ציודם והעביר אותם
ליישוב חמרה שבבקעה. זרקו אותם בבית ספר יסודי באמצע היישוב
ופרסו את הטנקים והנגמ"ש על כל מיני גבעות. קיפי עלה עם עוד
שלושה חבר'ה אחרים ישר למחסום, שם הם החליפו איזה כח סדיר של
צנחנים שהיה אמור לצאת לפעילות מבצעית בתוך טובאס. כשעמד
במחסום ההוא, חשב קיפי לעצמו שכל השמות האלה נשמעים לו זרים
מאד. בכלל, כל המציאות המשונה הזו הייתה שונה לו מאד ממה שהוא
דמיין או ראה בחדשות. כל האקשן היה רחוק ממנו, עמוק יותר, והוא
הרגיש כמו איזה ש.ג שעומד עם הגב לאיזושהי דרמה גדולה ונסתרת,
שרגעים נדמה כאילו היא קרובה מאד, כמעט מיידית, אבל למעשה
אפילו את הדיה העמומים קשה מאד לשמוע. אחר כך הוא חשב על זה
שהוא היה מאד שמח לחזור לרחוב סומסום, או לחילופין - להרגיש
שהוא עושה משהו אמיתי. הוא חשב שאולי אם הוא ימתין קצת אז באמת
יקרה משהו - כי הוא הספיק לשמוע הרבה סיפורים - אז הוא המתין.
עד הצהרים. אבל לא קרה כלום. מאז שעות הבוקר הם העבירו כמה
מאות של פועלים רעבים שהלכו לעבודה, לבושים בגדי חקלאים
מרופטים ובלויים וחמושים בעיניים כבויות ושונאות, ואחר כך היו
כמה משאיות שהעבירו סחורה מפה לשם, וגם כמה עשרות מוניות
צהובות עם תושבים מבוהלים, אך מורגלים בנהלים, והרבה מכוניות
ישראליות, וזהו. הוא לא הספיק להרוג אף ערבי. אפילו לא
בכאילו.

כך עבר עליו שבוע. הוא היה עושה כל יום שמונה שעות מחסום וישן
ארבע ואז שוב חוזר ושוב ושוב. הם ישנו בכיתה גדולה בבית הספר
והתקלחו בשירותים. לפעמים ישבו בערב עם כמה חבר'ה נחמדים
מהיישוב שהיו מזמינים אותם לעשות על האש, או דברים בסגנון.
קיפי ניסה להתרפק לכל הפחות על האוכל הטוב, אבל משהו באווירה
הכללית היה חסר לו, לא מושלם. במהלך הימים היה חם בצורה מזעזעת
וקיפי חשב שהוא הולך להשתגע או להתאדות, וגם לישון בתוך הכיתה
הצפופה והמחניקה שלושים וחמישה חברים לא היה לו יותר מדי נעים.
ובתוך כל זה היה חסר שמה משהו, משהו בסיסי. תחושת השליחות
הגדולה שנטע בו הצו שמונה באופן טבעי, התמוססה חסרת אונים אל
מול מציאות של עליבות, עזובה ובעיקר - חוסר תכלית. לעיתים לא
ידע מי סובל יותר מכל המצב הארור הזה, הוא, אנחנו, או הם,
האויב.
היה אמנם ערב אחד שבזמן שהיה במחסום זוהתה דמות חשודה מסתננת
מירדן ונעה לכיוון המחסום בו עמד. הם קיבלו את הידיעה בקשר
וכבר ציפו וציפו, אבל עד מהרה כל הכוחות שבעולם התפזרו על כל
הצירים והגבעות שמסביב, ואחרי חצי שעה המח"ט, בכבודו ובעצמו,
זיהה את המחבל מסתתר מאחורי איזו בקתה באמצע שדה וירה בו ופצע
אותו ולקחו אותו משם, ובזה נגמר כל המור"ק, הרבה עוד לפני שכלל
התחיל, וקיפי פיהק פיהוק גדול כשקיבל את ההודעה לחזור לשגרה
דרך הקשר. כך עבר עליו שבוע.

היה יום חם. ארבעים מעלות בערך. אופייני. שוב במחסום. צהרים.
באו להביא להם ארוחות צהרים מהחטיבה. מהג'יפ הממוגן קפצו שלושה
חיילים צעירים שפרסו להם שולחן ועליו חמגשיות, סכו"ם חד-פעמי
וכמה בקבוקי מים מינרלים וכוסות פלסטיק כחולות. קיפי ניגש
לשולחן. אחד החיילים הסתכל עליו לוקח לעצמו חמגשית ופותח אותה
לראות מה יש בפנים. הוא אמר לו " היי, אתה לא קיפי מרחוב
סומסום?" וקיפי חייך אליו חיוך שכולו גאווה מרוחה ואמר בפשטות:
"כן, זה אני." החייל התרגש משהו שכן הוא התחיל לצעוק לשאר
החבר'ה שהיו איתו וגם לאלה שנשארו בג'יפ הממוגן - "בוא'נה
אנשים! 'תם לא מאמינים את מי מצאתי פה! זה קיפי מרחוב סומסום!
'קלטו ת'קטע! זה קיפי!!!" ובמהרה התגודדו סביב קיפי חצי תריסר
חיילים, מיוזעים אך נרגשים, וכולם היו מצביעים עליו ומחליפים
דברים בינהם.
אחרי כמה דקות כבר ישבו כולם על איזו בטונאדה עגולה של ביוב
בצד הדרך. זאת אומרת, קיפי ישב עליה והם כולם ישבו על האספלט
הלוהט מולו, לרגליו, ושמעו ממנו סיפורים אמיתיים של פעם על
הפאשלות של המדובבים של אריק ובנץ - יוסף שילוח ושלמה בראבא -
ועל הצחוקים שהיו בחדר החזרות בין נתן דטנר למיקי קם. קיפי
התכבד בשמחה מן הסיגריות הטובות שהיו להם ושמע מהם איך הם היו
ילדים והיו רואים רחוב סומסום כשלא היה ביצפר או כשהם היו
חולים. מלאכי, זה החייל שזיהה אותו ראשון, סיפר בגאווה שהוא
הנהיג בכיתה ב' חבורה של ילדים מהכיתה שהיו הולכים לשדה ליד
היסודי שלהם אחרי הלימודים ותמיד הם היו מוצאים צבים או
חמציצים, אבל פעם הם מצאו אפילו קיפוד. ואז הוא אמר לאחרים
שהנה, זה בן דוד של קיפי, וכלם הלכו לחפש את המחילה שלו, או
אולי קיוו למצוא את הנעליים לפחות, אבל בסוף התחיל להחשיך ואמא
של דודו רייכמן הגיעה והתחילה לצרוח עליהם שהם משוגעים ולא
אחראים ואיך הם לא חזרו הביתה והדאיגו את כל האימהות, ואחר כך
היא גררה משם את דודו ואז כולם נהיו עצובים והתפזרו.
וכך הם ישבו וכל אחד סיפר בתורו איך הוא קשור לרחוב סומסום -
אחד, יובל, היה אחיין או משהו כזה של מישהי שפעם עבדה בתור
מאפרת של נתן בהצגה שלו ב'הבימה' - ובלי לשים לב השעה הייתה
כבר שלוש.
הפועלים הראשונים התחילו לחזור וכספי שהיה בעמדה צעק לקיפי
שהוא צריך לחזור למחסום. קיפי התנצל בפני החבר'ה והודה להם על
הזמן הנעים שהם העבירו יחד וכשכולם התחילו לקום רק חייל אחד
נשאר לשבת. שאר החיילים התחילו להתרחק לכיוון הג'יפ הממוגן
וקיפי החליף פלאפונים עם מלאכי והבטיח לבוא לבקר בפלוגה שלו
פעם - כי החבר'ה שלו בחיים לא יאמינו. קיפי כבר היה בדרכו
לחזור למחסום, כבר כרך את הנשק על כתפו, ואז שם לב כי החייל
ההוא המשיך לשבת. ורק כשכבר התארגן לזוז החייל פתאום אמר
בשקט:
"אתה יודע, אני פעם הייתי בצילומים של רחוב סומסום."
קיפי עמד. הוא חייך אל החייל.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"משה," החייל ענה, "כיתה א' 2 בבית ספר 'יסודות' בפתח תקווה.
באנו כל הכיתה. המורה שלנו הכירה מישהו מהצוות שלכם."
קיפי המשיך להחזיק בידו בקבוק ריק של מים מינרלים. החייל נעמד
על רגליו.
"נהנית מהצילומים?" הוא שאל את משה.
"לא," ענה משה ביובש, "ראיתי אותך מעשן בהפסקה ואחר כך כשהגעתי
הביתה הלכתי להקיא בשירותים ואמא שלי חשבה שאני חולה."
קיפי עמד נבוך על מקומו.
"סבא שלי עישן כל החיים שלו עד שהוא מת מסרטן הגרון. הייתי בן
חמש."
קיפי חייך חיוך עקום. "תשמע," הוא התחיל להגיד משהו, אבל אז
נגמר לו משהו להגיד.
"כן. תשמע." משה אמר וכיסה את עיניו במשקפי שמש שחורים.
הם הביטו זה בזה לרגע ואז משה הסתובב והתחיל ללכת אל עבר הג'יפ
הממוגן. קיפי הביט בו מתרחק. על גבו התנדנד הנשק שלו. גומית
הנעל השמאלית הייתה שמוטה מעט מן הימנית.

באותו לילה קיפי חלם על אמא שלו שרה לו שירים כשהוא היה קטן.
הוא שכב במיטה שלו ואמא שלו הקיפודה הגדולה ישבה על ידו ושרה
שיר ישן ברוסית. שיר עצוב עצוב על חרגול שלא היה לו מה לאכול
חוץ ממלפפון אחד רזה ואז באה קרפדה שמנה ובלעה אותו. לבו של
קיפי היה כבד עליו מאד מתוך שנתו עד כי דמעות חמות ורכות החלו
להתגלגל מתוך עיניו העצומות על לחייו עד שהרטיבו את שק השינה
שלו. קיפודים נוהגים לבכות בשינה, זה משהו מאד שגרתי אצלם.

למחרת קיבל חופשה קצרה של עשרים וארבע שעות. את הדרך הביתה עשה
בשלושה אוטובוסים וגילה שיד נעלמה באה וערמה מציאות נוספת על
גבי המציאות האמיתית. הוא שתה בדממה את המראות המשונים, שהיו
מוכרים לו מאיזשהו מקום, של ילדים עומדים בתור עם אמותיהם
בכניסה לקניונים, של מאבטחים חמושים עומדים בפתחי בתי הקפה, של
מכוניות תקועות בפקק בגלל מחסום משטרתי על הכביש הראשי,
אמבולנסים מיללים שועטים בכבישים. קיפי הרגיש כאילו מישהו בא
ושם מסך נגטיב על העולם, צובע שחור בלבן, הופך את שלהם לשלנו,
נכון ללא נכון. בבית הספיק בסך הכל להניח ראשו על המיטה הנעימה
ולהרדם אל תוך כמעט שתיים עשרה שעות של שינה צרופה ומתוקה. כזו
שאפשר לישון רק בבית, במיטתך שלך. עם בוקר, כשקם, כבר היו
המראות הללו מיום האתמול רחוקים ממנו וליבו היה קל וצוהל עת
עשה דרכו בחזרה אל הפלוגה, מנופף בליבו לשלום לעיר הבירה
המתרחקת מאחוריו. חזר אל הפלוגה עם ערב, ארגן את חפציו ופנה
לקרוא את העיתון עד שנרדם.

בבוקר, כשעלה למחסום, שמע בטרנזיסטור שחייל צנחנים נהרג במשך
הלילה בפעילות יזומה בחמאם אל-מליח, כמה קילומטרים לא הרחק
משם. כספי הכין לעצמו, לקיפי ולאלכס קפה שחור והם שתו אותו
בשקט עם עלות השחר עד שהתחילו להגיע הפועלים הראשונים. הוא שם
לב שאת המשאיות של חברות הטלפונים הסלולריים לא שב לראות מאז
יומו הראשון שם בחווארה. בכלל, כל האקשן הגדול היה בגזרות
האחרות, בעיקר בג'נין, ורק שאריות ממנו היו מגיעות לפלוגה שלו
דרך סיפורי התושבים בערב או דרך הנשים המבוהלות של שאר החבר'ה.
אבל הוא נשאר חסר תהילה ובעיקר משועמם בגזרה הקטנה והמשמימה
שלו. כאילו הייתה איזו קבוצת פיפל-מיטר כזו של אנשים נסתרים
שהייתה מעניקה רייטינג מקומי לכל גזרה וגזרה. ואם ג'נין, לפי
האנשים האלה, הייתה גבוה גבוה בראש סולם המדרוג, הרי שהגזרה
שלו לא הייתה שווה כמעט כלום. משהו שמזכיר תוכנית לילית לילית
עם קובי מידן שמראיין את מאיר ויזלטיר, כשבינתיים בערוץ השני
יש סרט פורנו ליגה א' עם זאתי נו, ההיא שכולם אוהבים...

לאחר כמה שעות, אחרי שהספיקו לעכב חמש מוניות, שני אמבולנסים
ומשאית ירקות אחת, כבר הייתה השמש גבוה במרום, מכה בראשיהם
מכוסי הכובעים המקומטים, מיבשת כל סיכוי להבל נשימה לח ומרענן.
איש לא היה במחסום. העולם בער במקומות שונים ונסתרים. הזיעה
נטפה ממצחו של קיפי ישר לתוך עיניו והוא התחיל להרגיש רע. הוא
ראה לא ברור ומחה את מצחו מדי כמה רגעים. הוא ביקש מכספי
שיחליף אותו במחסום ועלה במקומו לעמדת התצפית המוצלת. בדיוק אז
הגיע למחסום ג'יפ סופה צה"לי עם סמל של החטיבה. קיפי הסתכל
בשעון וחשב שהגיעה ארוחת הצהרים. הג'יפ נעמד כמה מטרים
מהבטונאדות וקיפי התבונן בו. הוא ראה את אלכס ניגש אל הג'יפ,
הנשק כרוך על כתפו ומשוך במין לאות אחורנית. הוא ניגש אל דלת
הסופה ופתח אותה. לפתע, רעש מחריד הרעיד את האוויר וקיפי ראה
את אלכס מתנדנד אחורנית ומתמוטט בבעתה גדולה על האדמה. כעבור
שבריר שניה כספי התחיל לירות על הג'יפ וצרח לקיפי שידווח למוצב
שידווח למוצב שידווח למוצב עכשיו!!! הג'יפ הספיק לעשות עוד חצי
סיבוב לאחור, כשגלגליו חורקים בצרחה על האדמה היבשה, ואז
התנפצה השמשה הקדמית שלו מהיריות, והוא נעצר. כספי המשיך לירות
עוד קצת עד שהתחיל לעלות עשן מהמנוע של הג'יפ ואז הוא הפסיק.
קיפי עמד קפוא במקומו. הוא יכל להרגיש את הלב שלו פועם בפחד
עמוק בתוך המכנסיים. הוא הרגיש נוזל חם מתפשט על רגליו וחשב
שכנראה שהשתין על עצמו. כספי עמד עוד רגע אחד ומששרר שקט התחיל
לרוץ אל הג'יפ. הוא שלף מתוך מושב הנהג מין גוף שמוט ראש לבוש
מדים. הגוף נפל מהג'יפ על האדמה ואחריו נפל רובה שחור. כספי
גהר מעליו. "תדווח למוצב!!!" הוא שוב צרח לקיפי שהמשיך לעמוד
המום. כספי פרק את הרובה ואחר כך רכן מעל הגוף ופשפש בכיסי
החולצה הצבאית.
טיפת זיעה גדולה נזלה מגבתו ונכנסה לקיפי ישר לתוך העין, צורבת
את הקרנית במליחות לא נעימה. קיפי ניתק ממקומו, ובעין אחת
עצומה ניגש אל מכשיר הקשר וצעק לתוך השפופרת - "מברגונית גרה
מברגונית גרה כאן משה בוקיצה עבור!". מכשיר הקשר טרטר תשובה
עמומה. "קיפי המשיך לצעוק, אך לא ידע בדיוק מה - " מברגונית
גרה משה בוקיצה עבור, נתקלנו עבור! קודקוד משה בוקיצה הוריד
מלוכלך מחופש עבור!" הקשר נהם לעברו. קיפי המשיך - "קבלי פצוע
אחד מכוחותינו! מבקש תורן בדחיפות!!! תשלחו לפה תורן!!!" והקשר
זמזמם וקשקש וקפץ ורטט. קיפי עזב את השפופרת הפלסטית השחורה
ונתן לה לצנוח מטה. אחר כך ירד בריצה מעמדת התצפית אל כספי
שעדיין חיפש משהו בכיסים של החולצה של הגוף ששכב על האדמה ללא
ניע. כשהוא הגיע אליו, הוא שמע מן הצד את אלכס מחרחר משהו ומיד
רץ אליו. הוא הפך את אלכס על גבו וראה את המעיים שלו נשארים על
הכביש לצידו. קיפי קפץ אחורנית, הסתכל עוד רגע על אלכס, ואז
הוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר לשלוט בעצמו, וראשו החל להסתובב
ולהסתובב ופתאום הוא ראה כיצד זרם ירוק ומצחין פורץ מתוך תוכו
הישר על אלכס המחרחר ומכסה אותו בהפרשה מכוערת. קיפי נפל
אחורנית על הרצפה והשתטח. הכובע שלו נשמט מראשו והוא ראה את
קרני השמש חודרות לו דרך העיניים אל תוך המוח וצוברות לו את כל
תאי הזכרון עד שהוא לא הרגיש יותר כלום והוא נרדם.

הוא התעורר רועד מקור אחרי שינה קצרה משוללת חלומות. הוא גילה
שהוא שוכב בצל והרגיש כיצד גלי קור עוברים וחוזרים דרך גופו.
מבט חטוף לימין גילה לו רכב צבאי עם מגן דוד אדום גדול עליו.
'ודאי התאג"ד של המוצב' חשב. מבט לשמאל וכמעט קפץ מרוב בהלה
כשראה עמוד גדול של אינפוזיה ניצב לידו, צינור שקוף יוצא ממנו
ומסתיים רק בתוך אמתו. כעת הבין מדוע היה לו קר כל כך. בחוסר
אונים המשיך לשכב כך שעה ארוכה עד שניגשה אליו קצינה אחת,
מסביב בליל גדול של קולות אנושיים הסתחרר סביבו אך במרחק מה.
הקצינה התכופפה אליו ושאלה לשלומו. הוא ענה שהוא בסדר ושאל
איפה כספי. היא שאלה 'מי?' וקיפי אמר לה 'זה שירה במחבל'. היא
ענתה לו שהוא נמצא עם המח"ט והצביעה על מקום שקיפי לא יכל
לראות כי הוא לא יכל לסובב את הראש יותר מדי מבלי לקבל
סחרחורת. קיפי ניסה לבלוע את רוקו אך חש בטעם המר והצורב של
הקיא. הקצינה שאלה אותו אם הוא רוצה משהו והוא ענה לה שלא ושאל
אותה מה קרה לאלכס, החייל שנפגע. היא ענתה לו שהיא לא יודעת
ואז חייכה אליו חיוך רך של מנחמים וקיפי ראה בעיניה דבר מה שלא
רצה לראות. אחר כך היא ליטפה שניה את מצחו והתרוממה והלכה משם.
קיפי הביט באחוריה עד שנעלמה מעבר לתאג"ד. אחר כך הוא סובב את
ראשו וחזר להביט בשמיים. הם היו כחולים מאד ורחוקים מאד. הוא
הרים את ידו הימנית וניסה לגעת בהם. לא, הוא הרהר בלבו, השמיים
היו ללא ספק רחוקים מאד.

שבוע אחר כך קיפי סיים את המילואים. המג"ד העביר להם תדריך
סיכום בציליה אחרת, הפעם בפאתי ג'נין, אחרי שבוע שלם של בטלה
כמעט גמורה במחסום נוסף, ודיבר גבוהה ונחושה על "ניצחון הרוח"
ועל "עשיית צדק" ועל "סדר מחייב" וקיפי ישב כפוף גו, מסתתר
מאחורי משקפי השמש הכהים, המתכתיים, ושיחק עם השרוכים הפתוחים
של המגפיים שלו, מתנה שקיבל מגיסו. המג"ד סיים את התדריך
באומרו כי אלכס לוביצקי, השם ייקום דמו, נפל מות גיבורים לאחר
שחירף את נפשו להגנת המולדת וילדי ישראל וכי כולנו ננצור את
זכרו ונשמר את פועלו לאות הזדהות והערכה. קיפי ראה ממקומו את
כספי יושב שותק, בוחש באצבעותיו ברגבי האדמה היבשה. לאחר מכן
לחץ המג"ד את ידי כולם, כשהוא מתעכב בהתרגשות על כספי, ואיחל
להתראות שוב בפעם הבאה והלך. אחרי שעה בה המשיכו לרבוץ בא
אוטובוס ממוגן של המועצה המקומית דותן ולקח אותם לתחנה מרכזית
בעפולה. שם כולם נפרדו במין עייפות הבנויה בעיקר מכאב ומרצון
גדול למחוק את שלושת השבועות האחרונים מן הזכרון, ועלו על
אוטובוסים ציבוריים וקיפי נשאר לעמוד לבד על יד הרציף של הקו
לחדרה. הוא ניסה להסיר בידו את שכבת האבק שהצטברה על קוצי
ראשו.
אמא אחת עם ילד שאכל סנדביץ' ניגשה אליו. בראשו המהם שיר ילדות
ישן על חרגול מסכן שלא היה לו מה לאכול עד שבלעה אותו הקרפדה
השמנה.
"סלח לי," פנתה אליו האם בחיוך. אבל הוא בקושי היה שם.