היא הסתכלה עליו. חצי בוכה, חצי מאושרת. לא ממש מבינה מה הרגע
הלך פה. מבט מבולבל ששואל ומבקש תשובה. תשובה שהיא כבר לא
תקבל. הנה הוא הולך והתשובה המיוחלת, איתו. היא כבר לא תצליח
להיות שלמה, לא בלעדיו ולא עם אף אחד אחר. אם הוא לא יתן לה את
התשובה בקרוב, היא כנראה תגמור את עצמה. היא תגרום לעצמה
להיעלם, להיכחד. והוא יעבור לידה עם התשובה. ינפנף לה את
התשובה מול הפרצוף אבל לא יתן אותה. לא כי הוא לא רוצה. הוא לא
ממש יודע שהתשובה נמצאת אצלו, ובכל זאת הוא ימשיך לגרום לה
להיעלם לאט לאט. ובסוף הוא ישים לב לתשובה שנמצאת אצלו ויחשוב
אם לתת לה אותה. ואחרי שנה או שנתיים הוא יחליט שהוא מספיק
בוגר לשכוח, לסלוח, לבקש סליחה ולתת לה את התשובה, וכשזה יקרה
הוא יגלה שהיא כבר נעלמה ואיננה. כבר יותר משנה. הוא היה שם לב
לזה אם לא היה כל כך שקוע בלהעלים אותה. אבל היא נעלמה, בגללה
ובגללו.