אני אוהב להסתובב לי בסמטאות החשוכות האלו מאחורי בית הקפה של
שני האחים האלה, איפה שכל הכושים מסתובבים עם הראסטות,
השרשראות והראפ.
מה הולך שם מאחורי הקיר המשטרה כבר שנים יודעת ומעלימה עין. לא
עוצרת ואפילו לא דורשת חלק מהרווחים. ואומרים שאנחנו חיים
בעולם אופורטוניסטי.
לילה אחד כשאני כרגיל מסתובב אני פתאום שומע שריקה. אני מסתובב
ורואה מאחוריי איזה כושי נמוך עם כובע אדום של איזה זמר ששונא
את המערכת וכועס על אבא שלו.
"היי יא מאניאק!" הוא קורא לי. אני ממשיך בדרך בצעדים מהירים
יותר, לא בראש שלי אשפוז עכשיו.
אני מגיע הביתה, מוזג כוס וויסקי משובח, עושה ביד והולך
לישון.
למחרת בלילה שוב אותו דבר. "יואו, מניאק!" ואני ממשיך ללכת,
אלא שהפעם הוא רץ אחריי. אני שומע את הצעדים שלו קרבים ומתחיל
לרוץ בעצמי. באחת הפינות אני מאבד אותו, מטלפן למונית ונוסע
הביתה.
ושוב, ויסקי, פמלה אנדרסון, ולישון. אלא שהפעם הוא בא אלי גם
בחלום. "חכה, יא מניאק! חכה!!!" ואני מתעורר בבעתה. "זהו" אני
מחליט, "נמאס לי".
אני לוקח חופשה ללא תשלום מן העבודה ונרשם לקורס מזורז
במייג'ין קאי. תוך חודשיים אני כבר חגורה ירוקה עם שלושה פסים
(שזה כמעט כחולה) ומסוגל להרוג בנאדם בבעיטה.
בשמחה ובציפיה אני הולך אותו לילה לאותה סימטה נחמדה מאחורי
בית הקפה, ובדיוק כפי שציפיתי שוב מגיע חברי הכושי. "היי, יא
מניאק!! חכה יא מניאק!!" אני ממשיך ללכת. הוא רץ אליי, אני
יכול לשמוע אותו מתקרב. איך שהוא מגיע מספיק קרוב אני שולח לו
יוקוגרי אחורית לביצים ואז מכת פטיש לעורף. הוא נופל המום,
ואני הולך הביתה בשמחה. עשיתי את שלי. ה"אח" הקטן והנחמד לא
יטריד אותי יותר.
למחרת בלילה הוא לא מטריד אותי, אבל חמשת היפנים שהיו שם די
שברו לי כל עצם בגוף. את זה לא ראיתי קורה.
בבית-חולים אני מנסה לחשוב מה לעזאזעל אני יכול לעשות. איך אני
מוריד את הכושי המזדיין הזה מהגב שלי? ולמה לעזאזעל הוא מתעקש
להידבק לי לביצים כל לילה???
כעבור שבועיים אני משתחרר. יש לי בראש תיאוריה חדשה וגישה
חדשה. הפעם אני אפתיע אותו.
כולי מוכן ומזומן, אני יוצא שוב לסימטה, ושוב מחכה באותו
מקום.
"היי, יא מניאק!" צועק הכושי. "כן?" אני מסתובב אליו. בפעם
הראשונה יש לי הזדמנות להסתכל בידידי החדש ולגלות שהוא בכלל לא
כושי אלא פולני בחושך.
"מה העניינים יא חתיכת מניאק? כבר מצאת את זה?"
"לא" אני עונה בכנות, "לצערי לא"
"גם אני מניאק...גם אני עוד לא מצאתי..."
"למה שלחת את החמישה יפנים עליי במקום להגיד משהו?"
"כי אני מניאק...המעמד מחייב, אתה יודע... אני גם מתוסכל כי
אני לא מוצא אותה וממש מתחיל להתיאש כבר..."
"לא נורא, בסוף נצליח"
"אתה מחפש כבר הרבה, הא יא מניאק? מה אתה אומר שנעשה הפסקה?"
והוא מזמין אותי לבית הקפה של הכושים, ואנחנו הולכים ישר
לכניסה של מאחורי השירותים שמובילה לחדר מאחורי הקיר.
שם יושבים ארבעת הארנבים הסגולים וממציאים פתרונות לכל הבעיות
שעדיין לא הגיעו וכנראה גם לא יגיעו. אפשר ממש למות מהחוכמה
שמתגלמת שם. וכל מי שנכנס מקבל תמורה מלאה לכספו, בעיקר
כשהארנב הצעיר ביותר מתחיל לתת עצות-סקס בנוגע לנשים שאיבר
המין שלהן מצוי על הבטן, מעל האף.
הנשיא ציווה להשמיד את כל הארנבים הסגולים אחרי שלטענתו הם
גרמו למלחמה נגד ארה"ב, אבל הם הצליחו לברוח, וכאן כל הכושים
של הבית קפה נתנו להם יחס חם וביתי.
"היה יפה מניאק, כן?"
"יפה מאוד"
"לילה טוב יא חתיכת מניאק, תמשיך לחפש!"
"לילה טוב!"
אני עונה לו, ופונה חזרה לסימטה.
ת'אמת? אני לא מניאק, אני שמוק. זה קצת דומה למניאק, רק בלי
השיערות על הראש. מה לעשות, לשמוקים אין שערות על הראש. בערך
כמו מרוקאים ותימנים, קונסרבטיביים ופורטסטנתים, מוסלמים וחרא,
זה כמעט אותו דבר רק עם הבדל קטן. אצלינו זה השיערות על הראש.
גם אנחנו מחפשים את האהבה לזולת, גם אנחנו איבדנו אותה אז
כשהיא הלכה למשחק של מכבי פ"ת ונעלמה איפשהו בוואקום בין
הכסאות הריקים.
ת'אמת, אנחנו אלו שגילינו שהיא נעדרת, וביקשנו מהמניאקים
שיעזרו לנו לחפש, אבל בשלב מסויים היה ברור שכל אחד פשוט רוצה
אותה לעצמו.
כשנמאס לי, חזרתי הביתה, לקחתי את הטלפון, וטילפנתי אליה.
"היי" אמרתי לה.
"היי..."
"מה קורה, מה המצב?"
"בסדר גמור, מה איתך?"
"לא משהו, את יודעת..."
"אה..."
"מתי את חוזרת הביתה?"
"אני לא יודעת, אף פעם?"
"מה אף פעם?!"
"אף פעם! לא רוצה!!"
"לכי תזדייני יא כלבה בת זונה!!!" צרחתי עליה וטרקתי את
השפופרת.
ת'אמת, רציתי לבקש ממנה סליחה על שלא גרמתי להרגיש שיש לה פה
מקום, על שגרמתי לה להרגיש לא שייכת ולא רצויה ועל שלא הראתי
לה כמה אני לא יכול בלעדיה, כי הרי כל אחד זקוק לאהבת הזולת
שלו. רציתי, אבל לא אמרתי.
אחרי הכל הייתי שמוק, לא? והמעמד מחייב.