בוץ. כל מה שאני יכול ומצליח לקלוט בכל אחד מחושיי הוא בוץ. לא
בוץ לח וקר שהיינו רגילים לשחק בו כשהיינו ילדים לפני זמן
שנדמה כנצח, אלא בוץ חם כזה, קשה ומחניק.
אני מנסה לחשוב כל מיני מחשבות בסיסיות...מי אני? מה אני עושה
פה? למה לעזאזעל כל מה שאני מרגיש ויודע עכשיו זה בוץ?!
ורק אז אני מצליח לשים לב שכל הפרצוף שלי בעצם תקוע בתוך ערימת
בוץ שבתוכה רבצתי בשעות האחרונות.
אני קם, מסתכל סביבי, ונזכר.
הפלישה היתה מתוכננת רק למחר, ההכנות היו רק בעיצומן ולכן אף
אחד בעצם לא היה מוכן. הגדוד שלנו מנה כ-120 חברים, היינו
אמורים להשתלט על המוצב המזרחי (שמנה בערך פי 3 אנשים יותר
מאיתנו) תוך כדי שימוש בחשיכה כמסווה, גורם ההפתעה כיתרון וטנק
אחד ומסוק קרב אחד כגיבוי.
המוטיבציה היתה בשיאה. ידענו שמחר, יהיה אשר יהיה, נהיה
גיבורים...כן כן, גיבורים. אנחנו ידענו את זה, המפקד ידע את
זה, וגם הם, כנראה, ידעו את זה.
באמצע הלילה נשמע רעש כבד שמיד לאחריו עלו כמה מן האוהלים שלנו
באש. הרעש היה יריית טנק שלהם שהגיע בלילה וסימן את תחילת
הסוף.
זה היה אירוני עד כדי כאב. ממש כאילו הם שכפלו את תכנית התקיפה
שלנו והפעילה אותה נגדינו, רק שלהם היו יותר אנשים, יותר
מסוקים ויותר טנקים. איך הם הצליחו להביא את הצבא הקטן הזה
למוצב המזרחי בלי שקיבלנו על זה דיווח מהגדוד השני, אני לא
יודע. יכולתי רק לשער לאיזה גורל אכזר זכה אותו גדוד לפני
שהספיק בכלל לחשוב על הפעלת מכשיר הקשר. בכל מקרה, עכשיו זה
כבר לא שינה כלום.
זכרתי שלקח לי זמן להבין מה קורה. המצב הזועתי חדר להכרתי
כששמתי לב שאני מכוסה בשלוש גופות של מי שהיו פעם רפי, שלמה
והסמג"ד...
החלטתי שיהיה אשר יהיה, אני לא אמות פאסיבי. קמתי, הרמתי את
המ"ג שלי, יצאתי מן האוהל, והתחלתי לירות. פשוט לזוז ולירות.
בלי לשים לב במה ומי אני יורה ואם אני בכלל פוגע. כשחזרתי
לשפיות הבטתי רגע על השטח ושמתי לב שחיסלתי ארבעה מהם שהיו ליד
האוהל שלי. הקרב האמיתי היה קדימה יותר, שמעתי לפי היריות.
התחלתי לרוץ לשם. כשהגעתי, היה לי זמן לראות טנק שלהם נע
לקראתי כאשר לידו הולכים שלושים חיילים שלהם.
אני חושב שהמחשבה האחרונה שלי היתה "Oh fuck...", לפני שהיא
הפכה ל"בוץ".

עכשיו הסתכלתי סביבי. המון המון גופות, והמון המון דם. הבנתי
שאני כנראה היחיד ששרד.
התכופפתי וחיפשתי את המ"ג כדי לבדוק מה מצב התחמושת שלי (הרי
פעם אחרונה שראיתי אותם הם היו בדרך אלינו, אז אין לדעת איפה
הם עכשיו). אך כשמצאתי אותו וניסיתי להרים אותו, לא הצלחתי.
היד שלי עברה דרכו כאילו הוא לא באמת היה שם, רק הדמיון שלי
משתעשע בי.
הסתכלתי על הרצפה, וראיתי שליד אחת הגופות ישנה תמונה קטנה,
מלוכלת ומקומטת. הבטתי מקרוב, וראיתי שזו התמונה שלה, התמונה
שהחזקתי איתי כל שניה מאז הגיוס, כדי שתמיד נהיה ביחד, יהיה
אשר יהיה.
"היא נפלה לי מהכיס בזמן הקרב" חשבתי לעצמי. עכשיו כל מה
שרציתי היה להרים אותה ולנשק אותה. אבל היא לא היתה פה, רק
התמונה. התכופפתי וניסיתי להרים אותה, אבל שוב לא הצלחתי. אז
הבנתי שמשהו כאן מסריח. למה אני לא מצליח להרים כלום?!
פתאום משהו בגופת החייל שלידה היתה התמונה תפס את עיניי וגרם
לי לקפוא על מקומי. ראיתי שעל הקסדה של החייל מצויירת גולגולת
מאחורה, בדיוק כמו על הקסדה שלי...
ואז הבנתי. אני לא יכול להרים את הרובה והתמונה, כי הם כבר לא
שלי. הם של החייל. זה המ"ג שלו, התמונה שלו, והאהובה שלו...
החייל הזה היה פעם אני, ואני פעם הייתי הוא. כעת חיינו בעולמות
שונים, והחפצים שהיו פעם גם שלי נשארו רק שלו.
הוא היה מת. ואני? אני לא מבין מה בדיוק הייתי. שמעתי כל מיני
סיפורים בעבר, אבל שומדבר לא נראה לי הגיוני, לא אז ולא
עכשיו.
פתאום הבחנתי מסביבי בעוד המון דמויות של חיילים מהגדוד שלי.
הם עמדו ליד הגופות שלהם. ראיתי את רפי ושלמה מחייכים אלי.
שמתי לב שהם לא הולכים, אלא מרחפים. הרגליים שלהם לא נגעו
בקרקע לשניה. הבטתי למטה. אני הייתי אותו דבר.
פתאום הבחנתי במפקד.
מכוח ההרגל הצמדתי רגליים בהקשב והצדעתי לו. כך עשו כולם. הוא
סימן לנו לבוא אחריו. ראיתי את כל חבריי לגדוד מנסים גם כן
להרים את נשקיהם וחפציהם ומתכוננים לבוא אחריו. גם הם לא
הצליחו. גם הם כבר הבינו שאנחנו כבר לא החיילים שהיינו, ולעולם
יותר גם לא נהיה.
אבל המפקד הרי פקד, אז הלכנו אחריו.
אחרי הכל היתה לנו משימה, להפתיע ולטהר את המוצב המזרחי. אחינו
מהגדוד השני סמכו עלינו, כל המדינה סמכה עלינו, ידעתי גם
שאיפשהו במקום רחוק גם היא יושבת וסומכת עליי.
הלכנו בראש זקוף אחרי המפקד. המוטיבציה היתה בעיצומה. בכל זאת
נתקיף מחר.