המכונית נעצרה. מבעד לחלון הפתוח יכולתי לראות גבר שמן בשנות
הארבעים המאוחרות שלו. הוא היה שחום, קרוב לודאי שהיה שייך
לבני מיעוטים כלשהם, עיניו הכהות היו מכווצות למראה השמש,
והשקים מתחתיהן היו בולטים למדי. מסביב לכל זה אי אפשר היה
להימנע מלנעוץ מבט גס בכמות הזיעה שהצטברה על לחיו השמנמנות
ופדחתו המאיימת. חולצתו הייתה ירוקה וצמודה לגופו עד כדי
שיכולתי לראות בדיוק את הכרס המבחילה שבצבצה ברווח בין החולצה
למכנסיו, ואת גודל השדיים שלו, שיכלו להביס את השדיים של כל
הנשים אצלי במשפחה בלי מאמץ. את בתי השחי שלו עיטרו עיגולי
זיעה כל כך גדולים שמיד הכתרתי אותם לגדולים ביותר שראיתי
בחיי, ובאותו זמן פסעתי צעד אחד אחורה. אני לא יודעת אם המראה
שלו היה הגורם או פשוט הפחד התמידי שמאחורי האיש הזה מסתתר
סוטה מין מטורף. הוא בהחלט לא היה נראה טהור.
"צהרים טובים", חייך אליי אותו הגבר. רק עכשיו זיהיתי דמות
נוספת ליד כסא הנהג שנראתה כמו חיקוי רזה של הגבר השמן.
"שלום", חייכתי קלות. אימא תמיד אמרה שבחיוך צריך להשתמש גם
כשלא מתחשק. בדיוק יצאתי ממתכונת כושלת בהיסטוריה לגיהנום עלי
אדמות (תרתי משמע) וראיתי אדים עולים מכף ידי, אבל תמיד צריך
לחייך.
"הביצפר הזה," הוא הצביע החוצה לכיוון אותו מוסד חינוכי שחלמתי
לשכוח. "זה תיכון?"
"כן."
תסתכל על השלט, טיפש.
"ומי השרת?"
מי השרת?... חמש שניות בוזבזו על תמיהה לגבי השאלה יוצאת
הדופן. אחר כך בוזבזו לפחות עוד חמש עשרה שניות מחיי על ניסיון
לזכור מי זה לעזאזל השרת, אף על פי שאותו שרת תמיד היה השרת
מכניסתי למוסד לפני ארבע שנים ואף לפני.
"הממ... שאדי. אני חושבת שזה השם שלו." באותה שניה נזכרתי
במשחק הדבילי מכיתה ח', כשכולם קראו לו "שבי החילזון". כמה רע
הוא חוש ההומור.
בין רגע ראיתי איך הפרצוף המחויך של השמן מתחלף למבט נגעל.
הוא הנמיך את קולו, וכמעט בלחישה הוא שאל:
"ערבי?..."
הבנתי. זאת אומרת שמהיום אני והוא בעלי ברית נגד הערבי, כי
אנחנו הישראלים צריכים לדבוק אחד באמונת השני, הא? אוי, זה
מחמם את הלב לדעת ששנאה תקרב אותנו יחד.
"אהה."   ...למה, יש לך בעיות?
הוא הניד בראשו באיטיות, אותה הבעת גועל מרוחה על פניו
הדביקות.
"הבנתי."
מה הבנת??
"תודה, מותק." חייך השמן והניף את ידו בעוד הוא נוסע הלאה
ולוקח את הזמן עם הגרוטאה הכחולה שלו. על גג המכונית היו לפחות
חמישה כסאות ים קשורים בחוט דק למדי ובתוך המכונית יכולתי
לראות לפחות חמישה מטהרי אויר (אבאל'ה הוא מעשן כרוני אז מי
כמוני מנחש למה) ומדבקה של בית"ר ירושלים על השמשה האחורית.
ואז התעוררתי. פתאום קלטתי שהאידיוט הזה הרשה לעצמו לאמץ לי שם
חיבה, ואני עמדתי שם כמו ילדה קטנה (או גדולה) שמחייכת
בביישנות לשם סוג מסוים של מחמאה. אפשר להאשים אותי שרציתי
לבחון את המכונית שלו? כנראה שלא, אבל הבהמה העליב אותי ואת כל
המין היפה יותר, ואני רק עמדתי שם.
"לך להזדיין." אמרתי; בלי ניסיון ממשי ללחוש, כי הנ"ל התרחק
מספיק.
באותה שניה ממש המכונית נעצרה, לא יותר מחמישה עשר מטרים
ממני.
לא יכול להיות שהוא שמע אותי, חשבתי בעוד החשש משתק אותי וגורם
ללב שלי לעבוד שעות נוספות.
השמן יצא החוצה והסתכל על המכונית שלו בחוסר אונים עלוב שכזה.
פתאום הוא דפק בעיטה כזו חזקה לגלגל הקדמי, שיכולתי לשמוע את
הצעקה המגוחכת שלו ("זין!").
הוא לא הצליח להתניע, זה הכל.
חייכתי. הפעם מכל הלב.
סבתא שלי הגיעה ונכנסתי למכונית הננסית שלה.
שילך להזדיין.