יש ימים שאוהבים לחיות בהם, יש ימים שלא.
היום קמתי מהר, אז אני לא יכולה להגיד על איזו רגל קמתי, אבל
אני לא אוהבת לחיות היום.
ניסיתי לדבר, אבל אף אחד לא הקשיב, ניסיתי לצעוק, אבל זה רק
גרר התעלמות נוספת.
הלכתי עם אחי הקטן לגן חיות. ראיתי את החיות הכלואות בתוך
הכלובים, חיוך עצוב על פניהן, כאילו הן אומרות- "נו, טוב, איזו
ברירה אחרת יש לנו?".
הבנתי שאולי יש יצורים במצב יותר גרוע משלי, שלא יכולים להביע
את הצעקה שלהם.
אבל אלו הם, וזאת אני.
כשחזרתי הביתה חשבתי על מה יכול לקרות אם הגג יהיה נעול, אז
עליתי לבדוק, והנה הוא נעול. אז פרצתי.
הלכתי לקצה של הגג, והבטתי למטה.
"זה לא מסתדר ביננו בזמן האחרון. אני צריכה הפסקה." אמרתי. הוא
לא ענה.
"זה באמת לא אתה, זאת אני." אמרתי לעולם. "או שבעצם להפך."
לחשתי לעצמי. וקפצתי.
עכשיו אני סטטיסטיקה. חתיכת סטטיסטיקה מפגרת.
זה לא מה שרציתי.