"נדמה לך שאת יודעת, נכון?", קול שקט וצורם נשמע מהפינה.
"יודעת מה?", היא הביטה בפינה החשוכה בעיניים גדולות
וסקרניות.
"דברים, שילדים בגילך יודעים.. ", היא אמרה והתחילה לפשפש בתיק
שלה, מחפשת סיגרייה.
"איזה דברים ילדים בגיל שלי יודעים?", הסתכלה בה בעיניים
כחולות וגדולות בזמן שההיא הדליקה סיגרייה. האור מהמצית הראה
לכחולת העיניים את העיניים של ההיא. עיניים ירוקות-עייפות.
"שהעולם יפה ועגול". היא אמרה ופלטה טבעת עשן.
"העולם יפה ועגול?" עיניה הכחולות עקבו אחרי טבעות העשן, ראו
אותן מתמוססות לאט לאט באוויר, בזמן שאחרות נוצרות.
"כן.. עגול ויפה.." צחוק קטוע מהפינה החשוכה.
"העולם כזה עגול שתפלי על התחת בלי שתשימי לב מרוב שהוא
עגול".
הקטנה שתקה. הרבה מחשבות בתוך הלב הזה, הרבה פחדים פתאום.
"זה נכון?", העיניים הכחולות הפכו רציניות, מסתכלות על הפינה
החשוכה ומצפות לתשובה .
הייה נדמה שהחושך העמיק איכשהו בפינה הזאת.
העשן שאפף את הפינה התפזר לכל החדר.
"אמרת שנדמה לי שאני יודעת, כאילו שזה לא נכון.. אמרת שאנשים
נופלים בגלל העולם.. אמרת..", העיניים הכחולות הביטו ברצפה,
כאילו מתביישות בדמעות שנוטפות מהן.
שקט.
עיניים ירוקות-כבויות משוטטות ברבחי החדר, קולטים את האור
הזהוב שבוקע מהתריסים. בולעים את הדמעות המרות שנופלות בכבדות
על הרצפה.
"ילדה..", קול עייף בקע מאדם עייף.  "שהעולם שלך ישאר עגול
ומתוק. שהעולם שלך ישאר ורוד", נימה של חרטה לא נשמעת טוב בפי
אדם שלא טעם תמימות כבר הרבה הרבה זמן.
"כנראה שצדקת ילדונת.. כנראה שהעולם באמת מקום יפה", אמרה
והייה פשוט אפשר לשמוע את החיוך שלה.
העיניים הכחולות בלעו כל מילה בסקרנות. בכמיהה לקצת ידע.
"במקום שבו את נמצאת, העולם הוא באמת כזה.. תבטיחי להשאר שם
כמה שתוכלי, טוב?", נשיפת עשן אחרונה לפני כיבוי הסיגרייה.
"איך זה שאנחנו במקומות שונים?", שאלו העיניים היפות, "ובאיזה
מקום את?", שאלה בהתעניינות, אחרי שהצליחה להפסיק את הבכי.
"מה?", שאלה בחזרה, בוחנת את הקטנה, מנסה להבין איך זה שהיא
כזאת חכמה.
"למה מקומות שונים?, ומי בכלל קובע אותם?", חזרה שוב.
לרגע חשבה לא לענות ברצינות, לפסול את העניין בתשובה מיידית
שנותנים לילדים. כשתגדלי- תביני. עכשיו את צעירה מדי. בלה בלה
בלה, אותו קשקוש שהיו מנגנים לה. אף אחד לא הסביר לה כשהיא
שאלה, וחבל. להזכר במילים כאלו של מישהו, כשמקבלים את האגרוף
בבטן אולי ירכך את המכה שהמקום הזה מעניק לנו,
ואולי לא.
"מקומות שונים.. בגלל הזמן..", תשובה קצרה אבל חובאת בתוכה את
כאב העולם כולו מבחינתה.  
"הזמן קובע לנו מקומות שונים.. יש אנשים שנמצאים במקום שלי,
ויש כאלו שעדיין במקום שלך..", עצרה לרגע, והמשיכה בכבדות,
"ואחרי שטועמים מהמקום שלך, מתגעגעים קצת כשהוא נגמר..".
"את מתגעגעת?"
"בטח שאני מתגעגעת..", היא ניסתה לעדן את הקול הצורם שלה.
"היית רוצה לחזור למקום שלי?"
"לא יודעת.. להתגעגע אל משהו לא תמיד פירושו לרצות אותו
בחזרה.. כנראה שהמקום שלי כבר כל כך שלי שאין ממנו דרך חזרה".
שכנוע עצמי, ולא הסבר. הקול העדין נעשה לעצוב.. שקט..
"ובאיזה מקום את?, איפה את ואיפה אני?"
"את.. את במקום שבו הכוכבים זוהרים רק בשבילך.. ", גיחכה לרגע,
ואז חייכה חיוך אמיתי. מתוק.
"ואת?"
"אני?..", רגעים קטנים של שקט, של בריחה.
"כנראה שאני איפה שכבר לא עפות ציפורים".