ושוב אותה תחושה מוכרת שלא אפפה אותי מזה זמן כה רב...
אהבה.
כמיהה.
תשוקה.
כל-כך הרבה זמן לא התגעגעתי לקולו של מישהו..
כל-כך הרבה זמן אטמתי את עצמי בפני העולם הזה, העוטף אותי
בחום..עוטף וחונק..
והנה הוא הגיע.. האחד.
לאט-לאט פורר וקילף מעליי את כל תחושות המועקה והרעיד שוב את
מיתרי לבי.
תחושת בלבול,חוסר אונים.
התנדנדתי בין האפשרות לתת לו להצליח לבין האפשרות שלבי החליט
להכשילני.
גם לפרוץ את ליבו היתה משימה לא פשוטה כלל.
ואחרי שפרצנו,ניפצנו,דילגנו מעל כל המחסומים ונסחפנו עם
הזרם..
שוב הלב הזה,האטום.
לא נותן שישתלטו עליו.
למה?????????????????
ללב שלי אין תשובות עבורי. למוח תשובות משלו והלב כאילו ממאן
להסכים להקשיב להן בכלל.
כל-כך אוהבת אותו..ועם זאת תודעתי משדרת שזה בלתי אפשרי.
למה להקשיב?
כיצד להתנהג?
לשמוע את קולו שוב אחרי יומיים שלא היה שם..וצמרמורת עוברת בכל
הגוף.
רוצה אותו כל-כך..אוהבת..
ובורחת.
שוב.
"יש לך משהו שאת רוצה לומר עוד?" שאל
"כן!! כן!!" צרח הלב בפנים
"לא,שום דבר מיוחד" הדהדו רחשי מוחי בשקט..