חם.
חם נורא.
חם מספיק כדי שאדליק מזגן על הדרגה הכי גבוהה ועדיין אשב מולו
בגופייה ומכנס קצר למשך חצי שעה.
אני מתיישבת בחזרה על הספה וממשיכה לקרוא את ספר האזרחות הנפלא
שלי (להרטיב אותו טוב טוב ולקבור אותו בבוץ!).
אני קוראת וקוראת, וקוראת ו.. קוראת.
פתאום, בזמן שאני קוראת (מן הסתם) אזוניי קולטות מן זמזום
מעליי. עיני מביטות אל על ומגלות זבוב מרחף מעליי. ממש מעליי!
בדרך-כלל אני לא נבהלת מזבובים, אבל הזבוב הזה... אני עדיין
מסתכלת למעלה, לראות מה הוא הולך לעשות, ואז פתאום הוא צולל
אליי במהירות. קמיקזי!!!!!! אני בורחת למטבח, תופסת מגבת,
קופצת לעבר דלת המטבח ונעמדת, גופי פונה אל הסלון, בעמידת הקרב
(פוזת החיפושית), הכל בשתי שניות. הזבוב לא איחר לטוס בעקבותי
והמגבת שנחתה עליו גם כן. זה היה סופו של אותו זבוב מעצבן.

אני חוזרת לי נינוחה אל הסלון, שוב מתיישבת על הספה וממשיכה
לקרוא בספרי האהוב (המ, הוא יכול לשמש חומר בערה לא רע בל"ג
בעומר). ואז מה לעשות שהטבע קורא לי.
אני הולכת לחדר הקדוש. אחרי כדקה מסיימת את העניין וחוזרת
לסלון. בדרך אוזני שומעות משהו מרפרף, נוחת בכבדות מה על
המזנון החום. וזה עש! אבל לא, אל תחשבו לרגע שמדובר בעש
האידיאלי, הדי קטן ושברירי, בעל הכנפיים הדקות, הכהות
ומנוקדות. לא. מישהו מלמעלה זימן לי נציג של זן העשים הענקיים.
עש מוטנטי. לאחר שתפסתי מרחק בטוח ובהיתי בו למשך מספר שניות
תוך מחשבות ציניות למדי ("האה, הוא חושב שהוא מסווה את עצמו.
חושב שהוא מתוחכם.") אני שוב חוזרת לסלון, מדחיקה את מה שראיתי
לפני כמה רגעים.
לאחר כחצי שעה כנראה העש היה משועמם, כי הוא התעופף לו מאיפה
שהוא לא היה ונחת בדיוק על השולחן בסלון, כשסנטימטרים ספורים
מפרידים בינו לבין הספר שלי (קפה ועוגה הוא לא ימצא אצלי). אני
קמה ומחייכת באילוץ ונימוס לעש, שומרת איתו על קשר עין בעוד
ידי נוטלות לאיטן את הספר והמחברת. הם בידי. רגלי מאיצות אל
עבר חדרי וזרועותיי סוגרות את הדלת. המשימה הושלמה! מה שנשאר
עכשיו הוא לחכות עד שאבא/אמא יחזרו ויהרגו (או לפחות יתפסו
אותו) את המוטנט.

העש בא על קיצו כשזחל ברוב טיפשותו על שולי המפה, ואני, ששמתי
לב על כך, הערתי לאמי והיא, כמה נפלא, חיסלה את המוטנט בשיטה
הידועה.
(Pick & Drop system - Pick the bug with the paper, Drop the
bug in the toilet. Now flush.).

בקיצור, כפי ששמתם לב, חרקים הם החיות שאני הכי פחות מחבבת. הם
מטונפים, הם גדולים, הם מגעילים והריסוס נגדם גם לא מריח הכי
טוב. ובנוסף לכל הם גם עושים מין רעש מעצבן כשהם מנסים לעוף אל
האוויר הפתוח דרך הזכוכית המסכנה, נתקלים בה אינספור פעמים וגם
אחרי שכנראה קיבלו זעזוע מוח, עדיין מנסים ("אני רוצה לצאת!
למה אני לא יכול לצאת?! למהההההההה?!?!?!?!").
אבל מה לעשות שהחרקים הם חלק בלתי נפרד מהשרשרת האקולוגית, ואם
הם יכחדו אז כל המערכת האקולוגית תקרוס ובלה בלה בלה.. אבל
באמת, שישארו בטבע, בחוץ! שלא יעקצו אף אחד, שיפסיקו לחשוב שיש
בבתים של אנשים אוכל פנוי בשבילם ובעיקר, שיפסיקו להטריד אותי.
(ושיבוא כבר החורף)